השלישייה – פרק 2

ג'יימי נכנס לחדרו וסגר את הדלת , הוא לא היה עייף אך לא רצה לשבת יותר בחברתם של אחיו. זה היה קשה מידיי. במשך כל השנים הם תמיד עודדו אחד את השני ,אבל עכשיו, כשהוריהם ממש גירשו אותם, אף אחד לא הצליח לעודד ולעזור. כולם היו מדוכאים.
"זה לא הוגן." ג'יימי הטיח את אגרופו בקיר בכעס. לא קרה דבר, כרגיל. כאילו משהו באמת היה קורה… ג'יימי מעולם לא היה חזק כמו דון למרות שניסה לעשות זאת . הוא לא היה חכם כמו דניאל , הוא ניסה אבל נכשל בכל המקצועות בבית הספר . נכון, הוא היה מהיר יותר משניהם אבל במה ריצה יכולה להועיל לו בחיים?
ג'יימי ניתר על מיטתו בתסכול, הוא לקח את אוזניות האייפוד הלבנות שלו ותחב אותם לאוזניו, ברגע שלחץ על 'הפעל ' התנגן השיר 'summer paradise' . חיוך קל עלה על פניו של ג'יימי כשהבין את האירוניה.
הקיץ הזה ממש לא הולך להיות גן עדן, חשב ביאוש. צמרמורת חלפה בגבו כשנזכר בדודתו המפחידה.
ג'יימי נשם נשימה עמוקה וסילק את המחשבה ממוחו .
הוא לא רצה לבלות את הקיץ עם קרובי משפחתו המפחידים אבל זה היה עדיף על פני ויכוח עם ונסה, אמא שלו והאישה הכי מפחידה ומאיימת שהוא פגש בימי חייו.
הוא העריץ את אביו על כך שבכלל העז לעמוד מולה. מה שבטוח לג'יימי לא היה את האומץ לעשות את זה, לא עכשיו וככל הנראה גם לא בעתיד.
הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, הוא לא יכל להתנגד לאמו, לא יכל לעשות דבר. רק לשבת בחיבוק ידיים ולחכות עד שמישהו יקום ויתעמת עם אמא שלו במקומו, אולי אבא שלו?
לפתע היה לו רעיון. הוא יצא בנחישות מחדרו והלך לחדר של הוריו, אמא שלו הייתה עדיין בסלון ורק אבא שלו היה שם.
"אבא?" הוא קרא בשקט. אביו אשר ישב על מיטתו הביט בו בפליאה. ג'יימי התיישב לידו והביט בעיניו בתחנונים.
"כן, אתה לא מצליח להירדם?" שאל אביו בתמימות.
"לא, אני לא רוצה לנסוע לדודים שלנו. הם מפחידים… הם משוגעים, אבא. אתה חייב לדבר עם אמא." אמר ג'יימי.
"הדודים שלך הם הדודים הכי טובים שאפשר לבקש. אתה סתם לא רוצה לעזוב את החברים שלך." ג'יימי הופתע מהתגובה של אביו. היא הייתה קרה ונוקשה. הוא בחיים לא שמע את אביו מדבר כך.
"אבל.. אבל…" הוא מלמל.
"אין אבל! לך לישון!" אבא שלו צעק עליו והצביע על דלת החדר. ג'יימי נמלט לחדרו, לא מבין מה קורה להורים שלו היום.
הוא נשכב במיטה, בהה בתקרה בשעמום וייאוש, חושב איך יבשר את זה לחברים שלו. איך יבשר את זה לאנני, חברתו האהובה.
הוא ואנני חברים כבר כמה שנה שלמה – השנה הכי טובה בחייו.
הוא החליט לא לדחות את הקץ, קם מהמיטה והדליק את המחשב, הוא נכנס לאימייל שלו והחל לכתוב הודעות לכולם.
בכל ההודעות כתב אותו הדבר. הדבר שכאב לו כל פעם מחדש:
'מצטער לבשר את זה, אני נוסע לכל הקיץ לדודים שלי, לא אהיה פה. אבל אל תדאגו, אני אחזור בתחילת השנה. גם אני לא רוצה לנסוע, אבל אין לי ברירה. ההורים שלי החליטו. להתראות, לבינתיים.'
הוא נעצר כשכתב לאנני. הוא לא יכל סתם כך לכתוב לה. הוא בהה במחשב בכאב והתענה על המחשבה שבאמת ייפרד ממנה. הוא אהב אותה בכל לבו. היא האדם שבאמת הבינה אותו.
הוא קם ויצא מהבית, דרך הדלת האחורית שבמטבח כדי שאביו לא יראה, ובכדי שאף אחד לא יעקוב אחריו.
ג'יימי לקח את הסקייטבורד שלו שהיה מושען על הקיר ותוך דקות הגיעה אל הרחוב הראשי .
'מה אני הולך להגיד לה?' מחשבותיו נדדו והעיקו על ג'יימי עד שהגיעה לביתה של אנני שהיה במרחק שני רחובות מביתו.
הוא ירד מהסקייטבורד והתקדם בצעדים כבדים אל כיוון הדלת הגדולה והחומה. כל צעד כאב לו, כי ידע שישבור את לבה.
הוא דפק קלות על הדלת בפחד.
"אנני? זה אני. ג'יימי." הוא אמר בקול חלש יחסית.
"אני יודעת שאת בפנים. אני צריך לדבר אתך.." באותו רגע ג'יימי פשוט פתח את הדלת ונכנס לביתה. הוא ידע שהוריה של אנני מחוץ לעיר והיא בטח בחדרה בקומה השנייה כך שאיש לא ישמע את דפיקותיו. הבית היה חשוך כולו . יכול להיות שהיא לא בבית?
הוא שמע קולות מהקומה השנייה, היא בבית. הוא לא ידע אם זו הקלה או מועקה.
ג'יימי טיפס במעלה המדרגות , ככל שהתקרב הרגיש יותר חשש .
"..אוי ג'וש שתוק כבר…" שמעה קולה של אנני מחדרה, אבל ג'וש? מה הוא עושה כאן?
דלת חדרה של אנני הייתה פתוחה חלקית. ג'יימי התקרב אל מפתן הדלת והציץ. הוא ראה את אנני שוכבת ממש ליד ג'וש , שניהם התנשקו. שיערה הבלונדיני נופל על כתפה הימנית ועיניה הכחולות מביטות בג'וש באהבה. היא לבשה גופייה ורודה וג'ינס כחול וקצר, גבה היה מופנה אליו. צמרמורת חלפה בגבו של ג'יימי , כך בדיוק הם היו שוכבים אחד ליד השני. כשהוא היה מדוכא זו הייתה הדרך שלה לעודד אותו .
"לא…" הוא לחש.
ג'יימי היה מעדיף לא לראות את זה. את חברתו, האהבה היחידה והראשונה שלו, בוגדת בו עם הקפטן של קבוצת הכדורגל של התיכון המתחרה.
"אנני?" הוא שאל בקול כואב. לפתע אנני הסתובבה אליו והביטה בו בהפתעה.
"ג'יימי. זה לא.. לא מה שאת חושב.."
"למה?" הדמעות התפרצו, הוא נמלט מביתה של אנני ורץ ברחובות, לא מסתכל לאן הוא הולך, בודד יותר מאי פעם.
הוא לא האמין שאנני עושה לו את זה.
"אני לא אתאהב יותר לעולם." הוא הבטיח לעצמו כשקרס בסמטה ונרדם.