השעון של דיירסבורג פרק 3

"טים! תחזיר לי את משחת השיניים שלי!!"
"אני לא לקחתי לך את משחת השיניים!"
"דביל, אתה משתמש בה עכשיו!"
"ג'ורג', ראית במקרה את השעון שלי? אני לא מוצא אותו."
"ואני לא מוצאת את השרשרת שלי!"
"תפסיקו לצעוק כבר חבורה של ילדים מעצבנים! יש לי יום חשוב היום!" ליזה השתיקה את האחים שלה.
"דייט?" שאל ג'ורג'.
"אולי."
"אמא בחיים לא תרשה לך ללכת."
"עוד נראה בקשר לזה. היא בכלל לא צריכה להסכים."
"אני אספר לה." צחקק מינט, אחד האחים הצעירים יותר.
ליזה התנפלה עליו והמהומה התחילה מחדש. ג'מייקה פקחה בקושי את עיניה ורון כבר קפץ עליה מהמיטה העליונה.
"בוקר אחות! מה את רוצה לארוחת בוקר? ביצים מבושלות או לא מבושלות?" שאל אותה.
"אני תמיד מעדיפה את המבושלות." היא ענתה לו.
"חבל, כי היום הביצים המבושלות כרוכות בתשלום. הדרך היחידה להכין אותן החליטה להתאבד אחרי שהכנו כמה, ועכשיו אנחנו שומרים את המבושלות למי שיהיה דביל מספיק לשלם שש דולר בשביל ביצה." ענה רון.
"אני פשוט… אוותר לי." היא מלמלה.
"חכם. חברה שלך התקשרה בלילה." אמר לה רון בזמן שהיא קמה מהמיטה וחיפשה את מברשת השיער שלה בין ערימות הדברים.
היא לא מצאה אותה ולכן קיפצה במורד המדרגות למטבח על רגל אחת, כי היא שנאה ללכת בלי נעלי בית ואת נעל הבית השנייה שלה הכלב קבר לפני שנה.
במבטח היא מצאה את מברשת השיער. היא שכבה חצי מומסת על השיש, ליד סיר גדול שהמים הרותחים שלו נשפכו על כל המטבח.
"זה קרה כשהכיריים החליטו להתאבד." הסביר רון.
"מדהים. איפה המגב?" היא שאלה וחיפשה סביבה את המגב. הרצפה העתיקה חרקה תחת רגליה. ג'מייקה הופתעה שהרצפה שרדה את כל המים האלו.
הם ככל הנראה יראו את התוצאות בעוד כמה זמן, כשהמים האלו יחלחלו בין קורות הרצפה שכבר חצי השתחררו מהמקומות שלהן ויהרסו משהו חשוב, ואז החשמל ייעלם והם יאלצו להשתמש שוב בנרות עד שהסבים והדודים שלהם יגיעו בתחילת השנה.
"אז מה אמרת לגבי חברה שלי?" היא שאלה כשהתחילה לנגב את הרצפה סביב שולחן האוכל שהיה אחד הדברים היחידים בבית שגילו היה פחות ממאה שנים.
"קליאו התקשרה בלילה. בערך בחמש לפנות בוקר. הליצן שלה העיר אותה עם העיניים הזרחניות שלו או משהו. היא נשמעה מבועתת. כבר הרבה זמן לא שמעתי אותה ככה. היא אמרה משהו על מתיחה, על אדון אימה, שען זקן והמרכז המסחרי וביקשה ממני וממך לבוא אליה היום." אמר רון.
"קליאו מבועתת? רק ליצן יכול לעשות את זה." אמרה ג'מייקה.
"אוי, שלא נדבר עליך. מה מפחיד אותך? שום דבר. הפחד הכי גדול של בנות כיום הוא שיתקפו אותן בסמטה חשוכה, אם זה יקרה לך התוקף יהפוך למותקף." אמר רון.
"שתוק, רון. איפה פרד?" היא שאלה.
פרד ורון היו האחים התאומים שלה. היא הייתה חתיכה משלישייה. חוץ מזה היה לה עוד זוג תאומים, אח קטן בן שש ששמו מינט, אח בן תשעה חודשים שעדיין לא היה לו שם, כמה אחיות גדולות, עוד כמה אחים גדולים שכבר עזבו את הבית העתיק הזה, עוד כמה אחים קטנים שהיא כמעט מעולם לא ראתה כי היא לא הייתה אחראית על השמרטפות שלהם, תאומים בני שלוש ואח אחד בן שנה וחצי שבכלל היה כושי ומאומץ.
חוץ מכל האחים שלה היו לה גם הרבה חיות. הרבה מאוד חיות. הם גרו בבית חווה, שאליו התווספה אורווה, רפת, דיר חזירים, כמה שדות והרבה חיות.
"הלך לחברה שלו." ענה רון בלי להסס.
"טוב, אני מתלבשת ואנחנו הולכים לקליאו." אמרה ג'מייקה ועלתה למעלה. היא החליפה את הפיג'מה הישנה שלה במכנסיים קצרות שחורות וז'קט אפור ישן. היא אספה את שיערה הבלונדיני בקוקו ומיהרה לרדת לסלון.
היא ורון יצאו מהבית הישן ומיהרו לרחוב הראשונים העתיק. זה אולי היה הרחוב הראשון בעיירה, אבל כל הבתים בו נהרסו בשרפה ואז נבנו מחדש. הבית שלהם היה הבית הכי עתיק בעיירה נכון להיום, ועמד להתפרק בכל רגע.
רון העיף מבט באחותו התאומה. הוא לא יכל שלא לחשוב על כמה שהיא הייתה יפה. ג'מייקה באמת הייתה יפה- היה לה שיער בלונדיני בהיר מאוד, שנטה ללבן, והיה חלק והגיע לה עד השכמות, אף סולד מלא נמשים ושפתיים דקות כל כך עד שאי אפשר היה לראות אותם כשהיא חייכה. עורה היה חיוור והיא הייתה רזה כל כך עד שלפעמים היה אפשר לחשוב שהיא לא שם כשהבטת בה מהצד, והדבר שהיה הכי יפה אצלה היו העיניים הכחולות הענקיות שלה שתמיד התרוצצו לכל מקום מכיוון שהייתה היפראקטיבית.
רון לא דמה לה בכלל. לו ולפרד היה שיער ג'ינג'י מתולתל, כמו לרוב בני המשפחה. הדברים היחידים שהיו משותפים להם היו העיניים שלהם והפנים שלהם. גם לרון ולפרד היו נמשים, אף סולד, עור בהיר ושפתיים דקות.
ג'מייקה הייתה שונה משאר המשפחה בגלל שהייתה על גבול הלבקנות. לא היה לאף אחד מושג למה היא ככה.
הם הגיעו לבית של קליאו ודפקו בדלת. אחרי שתי דקות קליאו פתחה עם דמעות בעיניים.
"הוא זז. הוא הרים את היד שלו. אף אחד לא היה מסוגל לעשות את זה. הוא חי והוא בא לרצוח אותי!" צרחה קליאו ונפלה קדימה, רון תפס אותה כשהוא המום לחלוטין.
"הליצן לא היה מסוגל לזוז." אמרה ג'מייקה.
"הוא זז!" צרחה קליאו וכמעט חנקה את רון באחיזה שלה.
"תראי לנו אותו. אנחנו נוכיח לך שהוא לא חי." אמרה ג'מייקה.
"אני לא רוצה לראות אותו יותר. הוא במיטה שלי, קחו אותו ממני ותשמרו עליו אצלכם." היא אמרה.
"סרט אימה פיתחנו לנו פה, לתפארת." אמר רון בצחוק.
"תשתוק רון." אמרה ג'מייקה ונכנסה פנימה. היא יצאה החוצה עם הליצן ונוכחה לדעת שהוא באמת הזיז את היד שלו.
ברגע שקליאו ראתה אותו היא צרחה אפילו יותר, היא בכתה בהיסטריה ורון לא הצליח להרגיע אותה.
"רון, תעשה טובה, תישאר איתה פה ותעזור לה להירגע. אני הולכת לחפש תשובה לדבר הזה." אמרה ג'מייקה ורצה משם. רון לא הספיק אפילו להנהן כשהיא נעלמה.
הוא הכניס בעדינות את קליאו לתוך הבית וסגר את הדלת, הבכי שלה נרגע.
"מה קרה לעזאזל?!" פיג'י יצאה מהחדר שלה בחזייה ותחתונים, רון הסמיק והסתובב.
לקח לפיג'י חמש דקות להבין שהוא שם ולרוץ בצרחות לאמבטיה, היא חזרה מיד עם חלוק עליה.
"מטורף! מה קרה? מה לעזאזל אתה עושה פה?!" צרחה פיג'י והעירה את אמא שלה שישנה על הספה.
"הליצן של קליאו זז איכשהו בלילה, הוא הזיז את היד שלו. היא מפחדת נורא מליצנים אז היא נבהלה ומתה לה מפחד. עכשיו היא בהתקף מטורף ובוכה בלי הפסקה." אמר רון.
"קליאו בוכה? אני חייבת לתעד את זה." אמרה פיג'י והכעס שלה מיד התנדף.
"את באמת כלבה. אחותך התאומה בהיסטריה, אין לי מושג איך להרגיע אותה, ואת מצלמת את זה?!" הוא צעק עליה.
"אוקי, אני מצטערת. תביא לי אותה." אמרה פיג'י וניגשה אליו, היא לקחה את קליאו מידיו וחיבקה אותה.
"קליאו, את יודעת שהליצן שלך לא אמיתי? הוא לא יעשה לך שום דבר. זה הליצן של אבא, הוא שיכור מידי בשביל לרצוח אותך. הוא בטח רק שתה אלכוהול בלילה. הוא לא מזיק." אמרה פיג'י, קליאו התחילה להירגע.
"בואי נביא לך גלידת פיסטוק ונשב עם אמא על הספה, ואת תירגעי." אמרה פיג'י והובילה את קליאו לספה. היא התיישבה ליד אמא שלה שליטפה לקליאו את הראש.
"פיג'י ואמא מטפלות בי? האם אני כבר בגיהינום?" שאלה קליאו.
"אולי." צחקקה פיג'י.
רון הניח שהוא לא נחוץ יותר ויצא בשקט מהבית.
הוא נעצר ברחוב הדרקון כדי לחשוב איפה ג'מייקה יכולה להיות. אין סיכוי שהיא תלך לחשוב בבית, והמקום השני היחיד שהיא אוהבת הוא… השדה הרחוק.
השדה הרחוק בהחלט התאים לשמו. הוא היה מבודד אפילו יותר מדיירסבורג אבל מטופח מאוד.
הוא מצא את ג'מייקה בחלקת עצי התפוחים, תפוח בידה האחת והליצן בידה השנייה.
"הו, רון, תראה מה גיליתי. תצמיד אותו לאוזן שלך." הורתה ג'מייקה כשהתקרב אליה. רון עשה כדברה ושמע תקתוק עדין של שעון עולה מתוך הליצן.
"זה רובוט. אני תוהה לעצמי עכשיו אם כדאי לפרק אותו כדי ללמוד עליו יותר או שזה מיותר." אמרה ג'מייקה.
"תפרקי. אבל בבית, בלילה, כששקט. לא כאן." אמר רון.
"אני אלך לחנות השעונים הישנה ואעשה את זה שם. אבל לא עכשיו. טיפה מאוחר יותר." אמרה ג'מייקה.
"עכשיו מה תעשי?" שאל רון.
"אחזור הביתה, איתך, ואעשה את המטלות שלי." אמרה ג'מייקה ומיהרה הביתה.
"פיץ? פופקורן? חזרתם?" אמא שלהם קראה מהחדר שלה.
"חזרנו אמא!" צעקה ג'מייקה.
פיץ היה שם החיבה של ג'מייקה, ופופקורן היה שם החיבה של רון מאז שהיו ילדים. פעם היו הסברים לשמות, עכשיו הם סתם התרגלו אליהם.
"יופי. אז תעשו את המטלות שלכם ותבואו. אה, ופיץ, תחלבי את הפרות! אני לא מרגישה טוב היום!" צעקה אמא שלה ואז חזרה לישון. ג'מייקה ידעה שהיא נרדמה כי היא תמיד הלכה לישון בזמן שכולם עשו מטלות.
ואף אחד לא יכל לכעוס עליה, בגלל הסרטן שלה.
אבא שלהם עבד מחמש בבוקר עד עשר בלילה, ותמיד התעכב עוד בנסיעה חזרה הביתה, וכשהוא היה בבית הוא רק ישן ואכל.
ג'מייקה יצאה לרפת וחלבה את הפרות, ואז שטפה את הכלים, הכינה ארוחת ערב והשכיבה את התאומים הקטנים לישון.
רון ופרד עזרו לה ועשו גם את המטלות שלהם.
כשהיא סיימה היא רצתה להתקלח, אבל היה צריך לחסוך במים, לכן היא פשוט החליפה בגדים לבגדים פחות מלאי זיעה והלכה לחדר של אמא שלה.
אמא שלה שכבה במיטה שלה, ליד המחשב, עירוי של מורפיום מחובר ליד שלה ועיניה עצומות.
"היי, אמא." ג'מייקה התיישבה על הכיסא מולה.
"היי, חומד. אז, לאן נעלמת לי היום בבוקר?" היא שאלה והתרוממה לישיבה.
"הלכתי לטפל בקליאו שהחליטה לחטוף התקף חרדה כי בובת הליצן שלה זזה, מתברר שזה בכלל רובוט ועכשיו אני רוצה לפרק אותו כדי לברר איך הוא עובד." אמרה ג'מייקה.
"ומה לגבי מתיחת תחילת השנה?" שאלה אמא שלה.
"את יודעת… קליאו חושבת על הרוב ואנחנו עוזרות לה. היא בטח תעשה משהו שקשור לליל כל הקדושים. אני יודעת שהיא אוהבת את הסיפור על מגדל השעון הישן, למרות שהוא לחלוטין בולשיט, אז היא בטח תפחיד בעזרת זה ילדים למוות." אמרה ג'מייקה.
"אה, ותביאי לי את הבובה הזו של קליאו בפעם הבאה שתבואי לבקר. ומברג." אמרה אמא שלה.
ג'מייקה הנהנה, נישקה אותה על הלחי ויצאה משם.
"אמא ישנה, אז תעשו טובה ותהיו בשקט פעם אחת!" היא צעקה כשנכנסה למסדרון שבקומה השנייה.
לבית היו שתי קומות- בקומה הראשונה היה המטבח, הסלון והחדר של אמא שלהם ליד המדרגות, ובקומה השנייה שהייתה רק מסדרון אחד ארוך היו חדרי השינה, השירותים והאמבטיה.
ג'מייקה נכנסה לחדר שלה, שאותו חלקה עם רון ופרד, והיה החדר השלישי מצד שמאל של המסדרון. הבית אמנם נראה קטן מבחוץ אבל היו בו הרבה חדרים.
וכל החדרים האלו ממש לא עומדים להספיק כשהדודים, הסבים והאחים הגדולים יבואו לבקר בתחילת השנה.
"עומדת בפתח החדר ומהרהרת במשמעות העמוקה של העמידה?" פרד הופיע משום מקום והבהיל אותה.
"מטורף! אני לא מהרהרת בדברים! אני חושבת." היא אמרה.
"על מה הוד מלכותה חושבת?" שאל פרד.
"דברים גאוניים המיוצרים במוחי אינם מיועדים לאוזניך, נתין פשוט. לך ומלא לי את האמבט." היא אמרה והם צחקו.
"ברצינות, על מה חשבת?" הוא שאל.
"סתם על כמה מבאס יהיה כשכולם יבואו בשבוע הבא… " היא מלמלה.
"למה מבאס? את לא רוצה לראות את ביל ואת ג'ים שוב? חשבתי שאת מתגעגעת אליהם." אמר פרד.
"ברור שאני מתגעגעת, אבל אתה לא מבין שכשהם יבואו אבא יישאר בבית, מה שאומר שהוא יהיה כל הזמן לחוץ מהכסף שהוא מפסיד כשהוא לא בעבודה, ואז הוא יצעק עלינו כל הזמן לעשות משהו מועיל עם עצמנו ויתקע אותנו בשליחויות פיצה או משהו כזה כדי שיהיה כסף לאוכל." אמרה ג'מייקה.
"ויהיה צפוף…" מלמל פרד.
"בטוח יתקעו בחדר שלנו עוד שתי אנשים לפחות, ואלה בטח יהיו התאומים המגעילים האלו של מיס ברטון, השמנים. הם ייקחו לנו את כל החדר! ואז אבא יכריח אותנו לישון בחוץ והתאומים השמנים ישברו לנו את המיטות." אמרה ג'מייקה.
"חייבים איכשהו לגרום להם לבטל את הביקורים, לפחות לגרום למיס ברטון לבטל." אמר פרד.
"יש לי רעיון." אמרה ג'מייקה ורצה לקומה התחתונה, היא נכנסה בריצה לסלון והבהילה את התאומים בני השמונה שישבו על הספה.
היא התנצלה, תפסה את הטלפון הביתי שעמד ליד הטלוויזיה שלא עבדה כבר שנים בגלל שהיא גמרה את כל החשמל בבית, ורצה חזרה למעלה.
היא חייגה את המספר של מיס ברטון, שאותו זכרה בעל פה מהפעם ההיא שהכריחו אותה להתקשר אליה כדי להתנצל בפניה.
אחרי עשרה צלצולים מיס ברטון ענתה.
"מי זה?" היא נבחה.
"זאת אלינה ג'קסון, לפי מה שידוע לי את אמורה לבוא להתארח אצלנו בשבוע הבא, ואני מאוד מצטערת-"
"אני לא צריכה לבוא? תודה לאל! שיהיה לכם תחילת שנת לימודים נעימה וזה, יום טוב." מיס ברטון ניתקה, ג'מייקה הביטה בפרד ההמום.
"חיקוי פשוט מעולה של אמא! זאת אלינה ג'קסון, בחיי נשמעת ממש כמו אמא!" הוא צעק לבסוף.
"והכי טוב? השמנים לא בחדר שלנו!" צעקה ג'מייקה ורצה למטה להחזיר את הטלפון למקום.
"ממה את כל כך מרוצה?" שאל אחד התאומים, קלוד.
"מיס ברטון הודיעה שהיא לא באה למפגש המשפחתי!" צעקה ג'מייקה ורצה לחדר שלה.
לאחר חמש עשרה דקות קיבל ווילי ג'קסון שיחה. הוא היה באמצע העבודה במפעל הנעליים שלו, ולכן לא שמח במיוחד כשהפריעו לו.
"מה אתה רוצה רון?! אתה לא יודע שאני עובד?" הוא נבח על בנו.
"אבא, יש לי חדשות מעולות! מיס ברטון הודיעה שהיא לא מגיעה למפגש המשפחתי!" צעק רון.
ווילי מיד החוויר.
"רון, רון, זה נורא! למה?!" צעק ווילי.
"למה נורא? הרי אף אחד לא סבל אותה." רון לא הבין למה אבא שלו לא יוצא בריקודים ובשירה, הוא היה אחד השונאים הכי גדולים של מיס ברטון.
"מיס ברטון זכתה בלוטו לפני לא הרבה זמן. היא התכוונה להביא לנו חלק מכספי הזכייה כשהיא תבוא. מי גרם לה לבטל?" שאל ווילי.
"אני לא יודע. חזרתי עכשיו וקלוד רץ אלי כשחיוך ענקי על הפרצוף שלו וצעק שג'מייקה התקשרה למיס ברטון ומיס ברטון הודיעה לה שהיא לא באה." אמר רון.
"אני ארצח את ג'מייקה כשאני אחזור. תגיד לה שאני ארצח אותה!" צעק ווילי וניתק.
"בעיות עם ילדים?" שאל אחד מחבריו למפעל.
"בעיות עם מרפי, וגם בעיות עם החיים. תמשיך לעבוד!"