השקספירים פרק 10 ואחרון (חיברתי את שני החלקים של הפרק הזה) פרק מיוחד

השקספירים פרק 10- פרק אחרון!!!
אחר הצהריים המדריך לקח את ילדי הפרוייקט להצגה אמיתית על פי מחזה של שקספיר, זאת ההצגה "הטרגדיה של המלך ג'ון" "וואו!" ילדי הפרוייקט נכנסו לאולם וראו תפאורה ותלבושות זוהרים השחקנים כבר עמדו על הבמה וחייכו, להפתעתם הם דיברו איתם "שלום, שקספירים, או יותר נכון, ילדי הפרוייקט אנחנו מחלקים לכם דפים ועט ואנחנו רוצים שתכתבו לנו תקציר של ההצגה שאנחנו נראה לכם עוד מעט, בסדר? זה חלק מהמשימות של הפרוייקט" "אוקיי," אמרו ילדי הפרוייקט וישבו על הכיסאות באולם. הילדים מחאו כפיים וההצגה התחילה, היו הרבה שחקנים בהצגה, זאת הייתה הצגה נפלאה והילדים הספיקו לכתוב הרבה יותר מתקציר, זאת הייתה המשימה האחרונה של ילדי הפרוייקט. ילדי הפרוייקט כתבו כל מיני דברים על ההצגה, שהיא יפה, שהיא מצחיקה אבל גם שהיא קצת משעממת. "מה?" שאלו השחקנים אחרי שקראו את הדפים של ילדי הפרוייקט והסתכלו עליהם, "אנחנו השקענו בזה, זה הכי טוב שאנחנו יכולים" ילדי הפרוייקט אמרו: "רוצים שנראה לכם איך עושים הצגה אמיתית?- בבקשה" השחקנים פינו את הבמה וילדי הפרוייקט עלו על הבמה והתחילו לשחק ועשו מחזה קסום ונפלא, כל כך קסום ונפלא עד שבסוף ההצגה, השחקנים עמדו ומחאו כפיים. "זה היה טוב," אמרו השחקנים, "אבל אנחנו חושבים שגם אנחנו עושים עבודה מצוינת, כתבו לנו כל מיני ביקורות על ההצגות שלנו וכולן היו טובות, חוץ מהתגובות שלכם." "כן, לא יכלתי לישון בלילה" אמר שחקן אחד ופיהק, "היה לי אירוע בת מצווה של בת דודה שלי, באמת. אני זוכר את זה כאילו זה היה לפני רגע, האולם היה מלא, מקושט ונוצץ היו כדורי דיסקו תלויים באוויר וכל הפנסים הצבעוניים כוונו אל נסיכת הבת מצווה, מאיה, היא נכנסה לאולם עם איפור נוצץ על שטיח צבעוני של פרפרים וחייכה, היה לה כתר על הראש, היא עלתה על הבמה ורק אז היא ראתה שהאולם הוא כל כך גדול וכל כך עצום עד שהיא כמעט התעלפה, אבל אז, כשהיא ראתה שהתאומים, אורן ודביר עומדים לידה היא נרגעה ועמדה על רגליה, היא ראתה את האורחים מוחאים לה כפיים, גם אני מחאתי לה כפיים" "אתה חושב שזה מעניין אותנו לשמוע סיפור על בת מצווה של דודה שלך?" שאל אחד מהילדים. "מה? אה… סליחה, חלמתי, זה לא יקרה שוב, באמת, קצת נסחפתי" אמר השחקן וחייך בביישנות, המדריך וילדי הפרוייקט הסתכלו עליו וגם הם חייכו. "טוב, ילדי הפרוייקט" אמר המדריך, "חוץ מביקורת, הייתם גם צריכים לכתוב תקציר להצגה וגם את זה קראתי ואני יכול להגיד לכם דבר אחד, איכזבתם אותי מאוד, אתם יודעים לכתוב תקציר, תאמינו לי, זאת המשימה האחרונה שלכם ואני באמת מאוכזב מכם, טוב, אני אעבוד איתכם על זה, אי אפשר ככה, פשוט אי אפשר! טוב בסדר, תעבדו בקבוצות אולי זה יהיה יותר טוב ככה" ילדי הפרוייקט שמחו ונתנו כיפים אחד לשני, הם מיד התחילו להתחלק לקבוצות והמשימה התחילה. סהר החזיקה את הדובי החום שלה.
”נו סהר, אנחנו צריכים לעבוד עוד על ביצוע המשימה האחרונה שלנו כתיבת תקציר” אמרה רוני.
”כן בנות, אנחנו עושות את זה ביחד וזה הכי כיף!” אמרה נועם.
”אני לא יודעת,” אמרה סהר, ”עכשיו, כשאני מתחילה לחשוב על זה כבר לא בא לי להיות בפרוייקט הזה. מה הפרוייקט הזה נותן לנו בכלל? איזה סיפור משעמם של שקספיר?”
”אבל גם ככה הפרוייקט הזה עוד מעט נגמר!” אמרה נועם.
”אתן מסתדרות בנות?” שאל המדריך, ”הבאתם בלונים, נכון?”
”למה?” שאלו נועם, סהר ורוני פה אחד.
”למסיבת סיום, זאת המשימה האחרונה שלכם” אמר המדריך וחייך חיוך מסתורי.
”עוד מסיבת סיום?” צרחה נועם, ”כמה מסיבות סיום אתה רוצה לעשות לנו, כמה?”
”ותן לנו להתרכז במשימה, כדי שזה יצא טוב” צרחה רוני.
”אני לא יודעת.” אמרה סהר, ”זאת משימה טיפשית.”
”טוב בנות, אני מקווה שאתן מסתדרות, כי בעוד כמה דקות בדיוק, אתן צריכות להגיש את זה!”
”טוב הבנו, מה העיניין?” אמרה רוני עם פרצוף תשעה באב בשילוב של פרצוף עצבני עוד יותר.
”ככה את מתחצפת אליי?” שאל המדריך בזעם, ”ככה? אז זאת באמת בעיה גדולה!”
”זוז!” צרחה רוני, המדריך זז והלך לראות מה קורה עם הבנים. ”מה קורה בנים? אתם מסתדרים?” הוא שאל. ”אה… כן, פחות או יותר אתה יודע” אמרו הבנים.
”אני מצטער שאני קצת עצבני, פשוט אני עצבני על רם, אל תגידו לו שאמרתי לכם את זה” אמר המדריך. ”אנחנו נגיד” אמרו הבנים עם חיוך שובב על השפתיים.
”שקט!” אמר המדריך, ”אתם לא רוצים שאני אהיה עוד יותר עצבני!”
”אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים” אמרו הבנים, ”זוז!” המדריך זז ואמר: ”אוקיי חברים, המשימה נגמרה, נא להביא לי את הדפים” "סוף, סוף!" אמרה סהר ושיפשפה את ידיה. ילדי הפרוייקט נתנו למדריך את הדפים עם התקצירים, המדריך התחיל לבדוק ואמר: "בסדר ילדים, אתם תקבלו תשובה בעוד עשר דקות, בינתיים אתם יכולים לשחק ולהשתעשע. " סהר שיחקה עם הדובי החום שלה, נועם ניגנה בגיטרה שלה, רוני שיחקה דמקה עם עצמה והבנים שיחקו בסולמות וחבלים ושחמט. עברו עשר דקות והבנים והבנות כל כך נהנו, עד שהם אפילו לא הרגישו שהזמן עובר. "אוקיי," אמר המדריך, "ילדי הפרוייקט, זאת משימה אחרונה, היו לנו הרבה משימות והמון קשיים ואקשן והפרעות ואנחנו התגברנו על זה, אני מקווה שגם הצלחתם במשימה הזאת, אז קראתי את התקצירים שלכם ואני מחליט לשנות משימה, אני רואה שזה קשה לכם ושאתם מתקשים." "אבל עשינו את זה הכי טוב שיכלנו" אמרה סהר בכעס ושילבה את ידיה. "אני יודע" אמר המדריך והסתכל על סהר, "אני יודע שהשקעתם במשימה הזאת, אבל לצערי לא ביצעתם אותה כמו שצריך, לכן אני מחליף משימה. המשימה שלכם היא…" ילדי הפרוייקט היו במתח, הם רעדו ושיקשקו כמו בקבוק שוקו שמשקשקים אותו. "אוקיי," אמר המדריך, "המשימה שלכם היא משימה מיוחדת מאוד, המשימה שלכם היא לצייר ציור שמתאר את אחד ממחזותיו של שקספיר, משימה קבוצתית שדורשת שיתוף פעולה וויתור. שיהיה לכם בהצלחה!" אמר המדריך וילדי הפרוייקט התחילו לצייר על דף ענק את המחזה "חלום ליל קיץ", הם ציירו את פק, את ליסנדר, את הרמיה, את אוברון ואת מלכת הפיות וכל הדמויות האלו בתוך רקע של יער צבעוני וקסום עם פרחים ודבורים ופרפרים וכל מיני חיות שמסתתרות בין העצים." "אני רואה שהבנתם את העלילה של המחזה" אמר המדריך, "כל הכבוד לכם קיבלתם את הציון הכי גבוה, מצוין וזה אומר, שקספירים יקרים, אתם ביצעתם את המשימה הזאת באופן יוצא דופן, כמו שצריך, השקעתם בציור, זה מה שאני מצפה מילדי הפרוייקט והנה זה קרה. אני רוצה לתת לכם מתנות ופרסים על כל השבוע הזה שליוויתי את הפרוייקט הזה שזה לא היה קל בכלל. אני רוצה להודות קודם כול לרם, שלא נמצא איתנו כרגע, שהעיר לי וגם עודד אותי בדרך להצלחה של הפרוייקט, לשחקנים כמובן, מחיאות כפיים ולשקספירים המוכשרים, ילדי הפרוייקט, איפה הכפיים?" צרח המדריך וילדי הפרוייקט מחאו כפיים וצרחו: "שקספירים! שקספירים!" "אה.. המדריך" אמרה סהר, "אני וילדי הפרוייקט הכנו לך הפתעה קטנה, כתבנו את ההמנון של השקספירים! קדימה" ילדי הפרוייקט התחילו לשיר:
לה, לה, לה איזה יום נפלא של השקספירים,
תמיד, תמיד ביחד
בשורות, במשבצות ובטורים
זה לא משנה, אנחנו תמיד ביחד, בלי פחד.
ההמנון הקסום של השקספירים
ההמנון הכי קסום בעולם
תודה למדריך ובכלל לכולם,
שהביאו את הפרוייקט הזה לעולם,
וכאן, בארץ ישראל, בארץ ישראל, בארץ הצבר
כל הרוע הזה עבר
והגיע הזמן להיפרד, זה קצת קשה להיפרד
אבל,
זה גם שיר הסיום של השקספירים,
המנון שמספר על השקספירים
ילדי הפרוייקט המקסימים
עם תחפושות ובגדים מדהימים
וזה הזמן להגיד שלום,
אז שלום, גמרנו את זה היום.

ההמנון נגמר והמדריך וכל השחקנים מחאו כפיים. "אין, אין, אתם פשוט ילדים מקסימים, זאת הפתעה נהדרת, טוב קניתי לכול אחד ואחד מכם משהו קטן" "רגע," אמרה רוני, "אולי אתה חושב ששכחנו, אבל ממש לא, אמרת יש איזה משהו מסתורי במחזות של שקספיר, אמרת לנו את זה בתחילת הפרוייקט!" "נכון, אבל אמרתם לי גם שתעזרו למצוא את הדבר הזה, נכון?" "כן" אמרו ילדי הפרוייקט פה אחד, "אבל אנחנו לא מצליחים למצוא את הדבר הזה" "יש לי רעיון!" אמר המדריך, "בואו פשוט נשאל את שקספיר. שקספיר לא קיים, אבל אפשר לדבר איתו דרך המראה המפורסמת שלו" המדריך וילדי הפרוייקט עמדו מול מראה גדולה והמדריך אמר: "זאת לא פנטזיה, ילדים וזאת גם לא טכנולוגיה תלת מימדית, זאת המציאות, זה לא חלום אני רוצה שתבינו את זה ועכשיו נעבור לשקספיר. שקספיר יקר אני וילדי הפרוייקט עשינו פרוייקט עליך ועל המחזות שלך, אנחנו רוצים לשאול אותך שאלה קטנה, יש דבר מיוחד במחזות שלך נכון, מהו?" לפתע, המדריך וילדי הפרוייקט שמעו ברק ורעם וקול מהדהד ומפחיד אומר: "אוו, שקספירים יקרים, זה אתם תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב אם אתם רוצים לדעת את הסוד של המחזות שלי אתם צריכים לכבות את האור." "גם ככה מפחיד פה!" אמרה סהר וחיבקה את רוני ונועם. המדריך כיבה את האור ואמר: "הנה, כיבינו את האור" הקול המסתורי המשיך: "בסדר, עכשיו תסתובבו, תהיו עם הגב אל הבמה!" וכך עשו המדריך וילדי הפרוייקט, בדיוק את אותו דבר ואז נשמעו צרחות, חלק מהילדים נבהלו, המדריך הדליק את האור ואז הוא שמע עוד צרחות, הוא הסתכל על ילדי הפרוייקט שוכבים על הריצפה ומדממים "הם מתו!" אמר המדריך, "מי זאת הדמות המסתורית הזאת שרצחה את ילדי הפרוייקט המקסימים?" "אני", אמר רם, "אני עשיתי את הקול המשונה הזה, שוב פעם אתה גורם לילדים להאמין בדברים שלא קיימים ועל זה לא נתתי לך עונש, אלא נתתי עונש לילדים והרגתי אותם וזה הזמן להרוג גם אותך" רם כיוון את האקדח שלו אל המדריך. "לא, אל תעשה לי את זה, בבקשה לא, תיתן לי הזדמנות אחרונה." רם רקע ברגלו ואמר: "כבר הייתה לך הזדמנות וגם היום אם תהיה לך עוד הזדמנות ולא תהיה, מה תעשה עם הילדים? כן, גם לילדים מגיע למות ועוד מעט גם לך, תתכונן." אפשר היה לשמוע את דפיקות ליבו של המדריך, אבל גם השחקנים היו באולם, עדיין בתחפושות, הם הוציאו את האקדחים שלהם וכיוונו אל רם. "אנחנו מגינים על כל מי שבא לפה" אמרו השחקנים. "אבל אני באתי לפה עכשיו" "אבל אתה איש רע, אני מרגיש את זה" אמר אחד השחקנים ולקח צעד אחד קדימה. "אוקיי, אז אם אתה לא יורה בי, אני אירה בך!" רם ירה בשחקן, השחקן נפל על הריצפה ומת. "חה חה חה, מי הבא בתור?" שאל רם. "רגע, אני יכול להתקשר למשטרה" אמר המדריך. "זה לא יעזור לך, כי גם אני עובד במשטרה ועכשיו הרגע הגדול, יש לי את הכבוד לירות בך, מילים אחרונות?" המדריך התנשם בכבדות ואמר: "ביי ביי, עולם יקר!" "לא, זה לא יכול להיגמר ככה" אמרה קבוצה של אנשים שנכנסה לאולם עם בגדים בצבע כחול שחור וירתה ברם. "זה מה שמגיע לו" אמר אחד מחברי הקבוצה. "עם כל מה שהוא עשה לך זה באמת מגיע לו מדריך יקר," אמרה אחת מחברי הקבוצה, "אולי אתה חושב שאנחנו לא מכירים אותך, אבל אנחנו מכירים אותך טוב מאוד ואנחנו יודעים שהיו כמה מטרות בפרוייקט הזה והצלחת להכניס בילדי הפרוייקט רוח שקספירית ויצירתית ועכשיו הם מתו, אנחנו יודעים, השם של הקבוצה שלנו היא פי- אוף- סי- אס, אנחנו ארבעה, אני לימור, זה גל, זאת אורנה וזה שחר. אנחנו מצטערים שזה קרה, שהפרוייקט הזה נהרס, למרות שלא לקחנו חלק בפרוייקט הגדול והחשוב הזה. אני יודעת גם שרצית לחלק פרסים לילדים, טוב, אני אומר לך, אני עקבתי אחרי הפרוייקט, זה פשוט היה כל כך מעניין וכל כך מרתק ואני אמרתי: "וואו! אבל לא שמעת אותי." המדריך אמר: "אתם לא צריכים להצטער, זה בסדר, נכון הפרוייקט נהרס, אבל אני תמיד אזכור את הילדים האלו, הם תמיד ישארו בלב שלי, תמיד!" לפתע, ההורים של ילדי הפרוייקט נכנסו לאולם, בכו ואמרו: "הילדים שלנו מתו, אנחנו לא צריכים את המדריך הזה, הוא גרם לילדים שלנו למות, למה?"
"זה לא אני!" אמר המדריך.
"מה זאת אומרת?" שאלה אמא של נועם.
המשך יבוא…