השריפה (פרק 1)

הלכתי במועדון החשוך בזהירות, משתדלת שלא לדרוך על הגופות של אנשים שלא שרדו את השריפה. "סטיב", לחשתי "בוא נלך הביתה, זה מסוכן". הרגשתי את נשימותיו על עורפי, הולך בחשש מאחורי, אך לא ראיתי כלום. העשן הסמיך עדיין שרף את ריאותיי, והשתעלתי. "לאב," הוא לחש, "אני לא מסוגל להפסיק, אני חייב למצוא אותו". פתאום סטיב התכווץ והרגשתי אותו נמשך ממני. הסתובבתי לאחור וראיתי אותו נשכב על הרצפה ומכה בה בחוזקה. "וולק", הוא זעק ומשך את אחיו הזרוק על הרצפה, שערו, שפעם היה שטני וחלק היה שרוף והתפורר מתחתיו, וריח המוות הגיח ממנו. הוא היה מפויח ורק חלקו נשאר, אך עדיין סטיב זיהה את אחיו. דמעות ירדו מעיניו והוא היה סמוק "למה דוו את קא אותך" הוא צרח ומרח את האפר של אחיו על בגדיו, רוצה להיזכר בו. לפתע הסומק שעל לחייו הפך לצבע ארגמני, והוא רתח מכעס. "אני עוד אראה לבן זונה הזה מה זה," הוא צרח והניח את אחיו בזהירות על האריחים החמימים, עדיין מן השריפה. סטיב התקדם במהירות ולקחהשרשרת של אחיו, שעליה רשומה שמו של אהובתו. שמי. "תסתובבי," הוא ספק פקד ספק ביקש. הסתובבתי וידיו החמות, דם חם וזועם מבעבע בוורידיו, לקח את שערי בעדינות והניף אותו כלפי מעלה. הוא שם את השרשרת מעליי וסגר את הסוגר. "סוף סוף השרשרת מתאימה למישהי הנכונה", הוא לחש והניף אותי באוויר. התפלאתי שאחיו, חף מפשע, שנכלא לשריפה שלא בכוונה תחילה ונהרג, וסטיב מתעסק בשרשרת – אבל לא ידעתי מה הולך להתחיל בדיוק עוד כמה שניות. "עכשיו הולכים לנקום".