"השרשרת"- סיפור מיוחד במינו על חבורת ילדים, עולם מקביל וחפץ מיוחד אחד- פנטסיה מדע בדיוני

"השרשרת:"

פרק ראשון: הקדמה ומציאת השרשרת
זה היה יום קליל וחמים, כמו כל יום בתקופה זאת. אף אחד לא יכול להאמין שביום כזה נורמלי, פשוט ונפוץ יקרה אירוע שיסעיר את היקום כולו ויקבע את גורלם של אנשים רבים (ולא רק גורלם של אנשים השתנה בעקבות הסיפור, אבל את החלקים הטובים לא נגלה לכם כבר בהתחלת הספר עצמו, וכדי לדעת תמשיכו לקרוא בסבלנות).התאריך באותו היום היה יום שני י"א אייר,ה 26 באפריל 2009. הסיכוי שדווקא במקום הזה, בשעה הזאת ובנסיבות הבאות יקרה האירוע הבא היה קרוב לאפס (אם אפשר לדייק 0.00000000001 תהיה התשובה הנכונה) .הימים היו הימים לקראת האחרונים בשנת הלימודים, כשלמורים הנואשיםׁ(לפחות חלק מהמורים)שלא מצליחים להשתלט על התלמידים אין זמן ללמד משהו, ומרשים להם בעל כורחם להשתעשע בחוץ בשמש החמימה שנמשכה עד שעות הערביים. באותו יום הייתה רוח קלילה שהשתלבה עם השמש הקופחת ויצרה איזון מושלם ונעים מאוד. לא היו אירועים מיוחדים באותו שבוע זה למעט יום הולדתו של נשיא המדינה, יצא משחק מחשב חדש בסדרה ידועה, ארגנטינה ניצחה את ארצות הברית בכדורסל, ועוד אירועים שלא השפיעו ולא יכלו או יוכלו להשפיע על האירועים שיקרו מכאן ואילך.
הסיפור שלנו מתחיל בעצם קצת מעט אחרי הלימודים, כאשר חלק מהתלמידים המשועממים ניצלו את הרוח הקלילה של שעות אחר הצהריים כדי להשתובב ולשחק מעט כדורגל, כשאלה שלא היו טובים במשחק צפו בו והיוו את תפקיד המעודדים, הצופים, הפרשנים והקריינים. היום שבו התרחש הסיפור היה יום שלישי, תחילת עוד שבוע רגיל בחיים פשוטים. המקום הוא מגרש בשכונת לניגטון הנקראה על שם אדם מפורסם שלא חשוב להזכירו בזמן זה, בבית ספר "אקליפטוס" בעיר קרית גבעון, הנמצאת בצפון מדינת ישראל השוכנת לחוף הים התיכון ביבשת אסיה… לא ארחיב על מיקום הסיפור כיוון שהשעה קצרה – והמלאכה מרובה.
לפני שנספר את הסיפור כולו, מומלץ שתדעו מי הם גיבורינו. אלה היו כחמישה ילדים חברים ותיקים מילדות, אשר החליטו להקים חבורה כחלק מידידותם. לא הייתה זו חבורה אשר חקרה תעלומות סתמיות כמו בספרים או בסרטים אלא דווקא חבורה שהיו החברים במלוא מובן המילה. הם היו חבורה ששיחקו ביחד, ישבו אחד ליד השני בכיתה והיו חברים נהדרים ששמרו אחד על השני ודאגו כשהאחר נפצע.בקיצור- מה יש להגיד, חברות של ממש זו הייתה. חלקם נפגשו לראשונה במעון, עוד כשהיו תינוקות, ואז כשעברו לגן, עדיין חלק מילדי החבורה נשאר ביחד. לבסוף אחרי תקופת חברות ארוכה, הם ייסדו בכיתה ב' את חבורתם. הם לא רצו שזו תהיה חבורה כמו בסיפורים אשר פותרת תעלומות והיוצא מכך, אלא דווקא הם רצו חבורה, שתשחק ביחד, תפגש ביחד, תדון בדברים שונים ביחד, תלמד למבחנים ביחד ובקיצור – חברים שאין כמוהם. אמנם ילדי החבורה היו שונים מאוד באופיים ובמראם החיצוני ולא פעם נכנסו למריבות על עניינים טיפשיים כמו צבע המפקדה והבילוי הבא, אך כל ילדי החבורה היו ביחד חברה שמאזנת אחד את השני. הם היו חוזרים למבחנים שארעו במהלך השנה ביחד (בעיקר ילד אחד מסוים שתקראו עליו בהמשך היה זה שהסביר), דנים בכיתתם ובית ספרם ביחד ומשוחחים על דברים שעניינו אותם ביחד במפקדתם. זמן מועט אחרי הקמת החבורה הקים אביה העשיר של קורל את מפקדתם שהייתה מוסתרת בשביל הפרטיות שלהם. זו הייתה מפקדה קטנה ונעימה, שם היו החברים המושבעים מחליפים בדיחות, לומדים, משחקים, מדברים ביניהם על עניינים שעניינו אותם ובקיצור-נהנו.
גיל הילדים בקבוצה נע מהקטן ביותר רון שהיה בן 11 וחצי, עד לגדולה קורל בת 12 ושמונה חודשים. הם היו בכיתה ו' בעוד אחד מבתי הספר היסודיים הרגילים והפשוטים.
הקבוצה כללה חמישה ילדים: שלושה בנים ושתי בנות.
רון גרין, דן למאן, דוד סמרטן, קורל שטולין ומאיה מיסטורי.

רון הוא החלק היותר שמח ובדחן של הקבוצה. הוא היה ילד עליז שאהב לצחוק על כל דבר וכמעט תמיד הצליח להעלות חיוך על פניהם של ילדים עצובים. ולעיתים קרובות אפילו מורים צחקו מתירוציו השנונים כאשר לא הכין שיעורי בית, איחר ללימודים או טעה במבחנים. הוריו גיל ודינה היו אנשים פשוטים שעסקו עבודות שונות שהזדמנו להם, גם כשמדובר בעבודות יחסית מביישות, העיקר שיצליחו להתפרנס. פעם עבד אביו בתור מנקה חלונות, לאחר מכן גנן, ואז עבר לקופאי בסופרמרקט. הוא היה ילד ממוצע בכיתתו ותמיד לקח הכל בציניות ובשמחה גם כשהיה מדובר לעתים בבשורות רעות. הוא לא היה מיוחד מאוד חוץ מהאלרגיה שלו לאבקני פרחים שגרמה לו להתקפי התעטשויות רבות בתקופת האביב. הוא גר בדירה צפופה קטנה שהוריו קנו בגרושים עם שלוש תאומות גדולות ממנו בשנתיים, אח קטן ממנו בשלוש שנים, ותינוקת בת חצי שנה. למרות שמשפחתו לא תמיד הסתדרה מבחינת כספים (חובות,חשבונות, קנסות ומי יודע מה עוד) ונאלצה לקחת הלוואות שלא תמיד הצליחו להחזיר תמיד נראו הוריו מלאי אופטימיות ושמחה שירש גם בנם הרביעי. הוא לא היה ילד חזק במיוחד אבל היה ילד זריז שלא משתמש באלימות אם אין צורך, רזה ולא גבוה במיוחד. חדרו שחלק עם אחיו ואחותו הקטנה בדירת 3 החדרים הצפופה היה מלא בספרי בדיחות, עיתונים שאסף, חפצים שמצא בהם צורך וכרזות מצחיקות שונות. לרוב הוא התלבש בחולצות צעקניות בצבעים בולטים, ולעיתים קרובות גם עם מילים מגוחכות עליהן, או סתם משהו שהוא שלף מהארון. מעמדו בחברה הכיתתית לא היה יציב במיוחד ונטה לרגעים שבהם היה מקובל יותר- ולעיתים פחות. שערו חום בהיר ג'ינג'י ועיניו תכולות מאוד.

דן הוא החלק הרציני ביותר בחבורה. הוא חי בחברת משפחה מאמצת שלא אהבה אותו במיוחד, בלשון המעטה. הוריו נהרגו בתאונת דרכים בדרכם לקרובי משפחתם. הרכב הדרדר מכביש צר שהיה סמוך לתהום בגובה 600 מטר, והתגלגל במשך דקה עד שהתנגש בסלעים שהיו בתחתית התהום. הוא ניצל במזל משום שהסלע ששיפד את הוריו וחצי מהרכב, החטיא אותו במעט. לא הצליחו לגלות מדוע הרכב התחיל להידרדר מהכביש. היו השערות שאביו שנהג (זה לפחות מה שדן זכר)היה מעט שיכור ולכן קרה האסון, והשערה אחרת קבעה שהם נסעו יותר מדי מהר ולכן קרה האסון. המשותף בין כל השערותיהם של האנשים היה העובדה שלאף אחת מההשערות לא היתה ראיה מוצקה להישען בה והעניין נשאר עדיין מסתורי. דן נשאר חי מהתאונה אך עדיין היה לו טראומות מהאירוע הנורא אך במהלך הזמן גם הטראומות הפסיקו . חודש לאחר האסון הוא הועבר לבית יתומים למשך חצי שנה, עד שמשפחה שלקחה אותו לילד רק בגלל הכסף שקיבלו מהממשלה על האימוץ, הפכו אותו לבן בית במשפחתם והתייחסו אליו כאל נטל שרק מפריע לחיי המשפחה. הם לא השקיעו בו יותר מדי אם לא היה בכך צורך ובהשפעה זאת בנם המאומץ גדל להיות ילד קשוח ורציני שתמיד סבל את העלבונות הגדולים ביותר בשקט. הוא מצא חברות וידידות גדולה בארבעת חבריו, שהיו לו כאחים (אולי דויד פחות) ולא היה מוותר עליהם גם בתמורת כל הכסף שבעולם. לא היה לו אחים ביולוגים אך היתה לו אחות שיחסית שנא ממשפחתו המאמצת. הוא היה ילד שגילה את כישרונותיו הגופניים הרבים, וניצל זאת בכך שרכש לעצמו חגורה חומה בקראטה. הוא היה יחסית ממוצע בלימודים, מספיק טוב בשביל שלא יוגדר כילד גרוע אבל גם לא אחד ממצטייני הכיתה. אופיו היה לרוב שקט ושתקן, אך במקרים מסוימים יכל להיות גם שותף פעיל בשיחה. הוא למד לקרוא מה אנשים חושבים ומרגישים לפי הבעות פניהם, וידע לרוב מתי שיקרו לו. הוא לרוב התלבש בבגדים בצבעים כהים, שלא מבליטים אותו לעומת הסביבה. הוא היה גבוה לעומת גילו וחסון. עיניו ירוקות ושערו חום.

קורל היא ילדה עשירה ממשפחה מיוחסת בעלת קשרים רבים, ילדה נדיבה שתמיד לא חשבה פעמיים כשלילד היה חסר דבר מסוים, וילדה מקובלת ואהובה בכיתתה. היא הייתה חברה ותיקה בחבורה מאז גילאי הגן, ותמיד דאגה לכך שהחבורה תהנה ביחד ותהיה מגובשת. היא תמיד הרגיעה את חברי החבורה כאשר פרץ ויכוח או ריב, דבר שקרה לעיתים יחסית קרובות. כאשר הם רצו לבלות ביחד, תמיד דאגה קורל לספק את האמצעים הדרושים לכך ולהפיק את המקסימום מהבילוי. היא אהבה מאוד בעלי חיים וצמחים, והייתה צמחונית מובהקת ודאגה להשקות את כל הצמחים כשמערכת ההשקיה האוטומטית לא פעלה. כמו כן היא ניסתה להשתמש בכמה שיותר דברים ידידותיים לסביבה ומימשה זאת בדרכים רבות כגון סירובה ללבוש כל סוג של בד שמקורו בחיה מסוימת. היא גרה בבית מרווח גדול ונעים בשכונות העשיריות שבגינתו הרחבה הייתה ה"מפקדה" של החבורה שאביה דאג שלא ימצאוה בקלות. הבית שבו גרה היה בית יפה, מפואר, יקר שעלותו היתה בערך כחמש מיליון שקלים, מרוהט בהתאם ונעים מאוד. בבית היה חיות רבות ומגוונות, שרובם היו שייכות לקורל ושוכנו בחדר משלהן. היא הייתה בת יחידה להוריה ובעלת כלב צעיר בשם סמיילי בעל פרווה בלונדינית ועוד כלב גדול בשם ריצ'רד שהיה שחרחר וגבוה. מזגה תמיד היה רגוע ולא מתרגז, ותמיד ניסתה לפתור בעיות בדרכי שלום. קורל אהבה בגדים יוקרתיים (לא יוקרתיים מדי) שהוריה קנו לה או שבחרה בעצמה. היא הייתה בעלת שורשים צרפתיים וניצלה זאת בכך שרכשה התמחות, גם אם לא מקצועית, בשפה. היא הייתה אהובה גם על מוריה ובעלת כישרון מוסיקלי וכישרון בדרמה והצגות. קורל עצמה היתה ילדה נמוכה מעט לעומת חבריה למרות שהיא הייתה מבוגרת מהם, רזה ובעלת עיניים חומות בהירות ושער בלונדיני.

דויד הוא החלק החכם בחבורה. הוא עצמו ילד חכם "פרופסור" שתמיד מצטיין במבחנים. הוא בן יחיד למשפחה ממוצעת ובעל הורים שאוהבים אותו. הוא עצמו ילד מאוד נבון, שקורא ספרים רבים בנושאים שונים ורכש לעצמו השכלה במושגים נרחבים. לרוב, כשחברי הקבוצה, מתכננים להקים דברים וכדומה, הוא שמייעץ, ומסביר להם על עניינים שונים שילדי החבורה לא בדיוק הבינו. הוא ילד מצטיין במתמטיקה, מדעים, אנגלית ובקיצור- כל דבר שקשור לפעילות מוחית. כאשר לילדים יש שאלה להפנות הוא עונה עליה מייד- כמובן תלוי איזה ילד, ולרוב רק חבריו זוכים ל"תענוג". ילד זה הוא אינו ילד חזק, אבל מהווה את הצלע החכמה בחבורה. דויד לא חשב כיצד לשפר את מראהו החיצוני, ולבש מה שמצא. פעם היה מרכיב משקפיים, אך כשנשברו לו פעמים רבות, החליף לעדשות מגע. הוא רכש ידע בשפות והיה דובר אנגלית רהוטה, תוצאה של אימונים והרגל של דיבור בבית עם הוריו. הוא היה תלמיד יחסית אהוב על מוריו וכתוצאה מכך הוא לא היה עד כדי כך מקובל מבחינה חברתית. הוא חבר ותיק מאוד של רון, וגר בשכנות אליו ומבקר אצלו פעמים רבות. הוא היה קצת רזה וקצת שמנמן לעיתים- תוצאה שאירעה מחוסר פעילות גופנית. עיניו חומות כהות ושערו שחור.

מאיה היא התוקפנית מכולם. היא ילדה חזקה וספורטיבית, אשר לא מתביישת לשחק עם הבנים משחקי כדור ומצטיינת בספורט. בבית ספר היא ממש לא חביבת המורים ונוהגת לפעמים לדבר בחוצפה ובתוקפנות. לרוב היא מסוגלת להתחמם בקלות, אבל בחברת חבריה היא מתרככת ונהיית בת חברה נחמדה. כמו כן היא ילדה שאוהבת לרדת על אחרים ולעשות עליהם תעלולים שונים. חדרה הוא חדר שלא ראיתם מעולם: מעט מבולגן, אך הדברים החשובים לליבה, הכסף שלה, הספרים השונים, וחלק מאוסף הנשקים שלה, היו מסודרים ומוחבאים. היא לא ילדה נקייה לגמרי, והיא מכירה את העיר משום שברחה מהבית שלוש פעמים והייתה מסתובבת במקומות בעייתיים גם בקיץ ולפעמים.. גם הוריה נחשדו פעמים רבות בגין העלמת מס ודברים שונים. אך למרות כך, תמיד הם נחלצו ברגע האחרון באמצעים שלא מתפשרים (אפילו שוחד ואיומים היו בגדר אמצעי). היא גם לא ייחסה משמעות רבה ללבושה, אך תמיד דאגה שתמיד יהיה לה דבר המסוגל לשמש ככלי נשק בקרב – מקל חזק וכדומה והחביאה תמיד בתיקה או על בגדיה. היא ממוצעת, לא רזה מדי ובעלת שער שחור כלילה ועיניים חומות שכמעט נוטות לאדום בהיר.
ובכן, לאחר הסבר קצר זה על גיבורינו, כדי שנתחיל לספר.
כמו שהזכרנו בהתחלה, כעת חלק מהחבורה שיחקה כדורגל חוץ מדויד שעמד בצד וצפה במשחק וקורל שהעדיפה ללכת לביתה בגלל בחילה. המגרש היה מגרש די מסורבל וישן. בשערים לא הייתה רשת ועמודי הברזל שהעמידו אותם היו חומים מחלודה ומעט הצבע הלבן המקורי שנותר על העמודים נראה כמו כתמים על שאר החלודה. הדשא הצחיח, שהיה יבש בגלל שצינורות ההשקיה לא עבדו, נרמס ברוב חלקיו בידי רגלי התלמידים הרצים והמשחקים.
דן עמד משועמם בשער בעודו סורק את המגרש ועוקב בעיניו אחרי הכדור. כעת התוצאה במשחק הייתה 1 : 0 לטובתם, אחרי שש דקות של משחק. לרוב הוא היה השוער בקבוצתו בגלל האינסטינקטים המהירים שלו שהיו מעולים לכל שוער במשחק כדורגל שאפשרו לעצור את הכדור במהירות. הוא נשען בשעמום על עמוד השער החלוד והמשיך לסרוק בעיניו את המגרש.
שום דבר לא היה מיוחד. עוד משחק כדורגל.
עופר בן כיתתם מהקבוצה השנייה לפתע קיבל כדור והחל לרוץ לשער כשהכדור לרגליו. עופר לא היה תלמיד מצטיין בכדורגל. למרות מהירותו יכולות הקליעה שלו שאפו לאפס והוא היה מסוגל "לפספס כדורים בדיוק כמו שכלב מסוגל לעשות קקי" רון היה מתבדח, שניהם עושים את זה בכל מקום. הוא התקדם במהירות בעוד הכדור לרגליו ובמזל טהור הצליח לעקוף את מתן ורון שעמדו בהגנה בלי לאבד את הכדור ובלי להעיפו לקרן. הוא עמד לבעוט את הכדור בחוזקה לשער ורגלו התכוננה. דן לא התרגש במיוחד. הוא האמין שיוכל לעצור את הכדור בקלות אם הכדור בכלל יגיע לשער. אך לפתע , משהו בלבו אמר לו במקום לעמוד ולהגן אלא ללכת הצידה ולהניח את ידו בדשא. הוא לא הבין מה קרה כשהוא עשה כן. הוא התקדם והניח את ידו על הדשא היבש וסגר את ידו סביב דבר מתכתי שהיה חלק ומפוסל בצורה מעוגלת. משהו זהוב ניצנץ בידו הקמוצה. הוא מיהר להכניס את הדבר המסוים לכיסו וניסה להיראות נורמלי כשנעמד שוב. שאגת ניצחון מאחוריו וקול כדור שפוגע בברזל בישר לו שהכדור הגיע לשער.
אבל הוא לא התייחס לזה. הוא משש באמצעות כף ידו הנתונה בשרוולו את הדבר הזהוב שהיה על הדשא- מה זה היה בדיוק – אולי שרשרת? צמיד? לא ידע עדיין. משהו בתוכו אמר לו שעליו להניח את זה בכיסו ולא להראות אותו לאף אחד. במהרה הגיעו אליו חברי הקבוצה בפרצופים כעוסים והתנפלו אליו בשאלות של 'למה לא עצרת את הכדור' וכדומה. דן הבין שזה באמת היה טיפשי מצידו לעזוב את השער ולתת לעופר להכניס את הכדור בלי עצירות וגער בעצמו על שנדחף לדבר המסוים הזה. הוא עדיין תהה בליבו מדוע הוא עשה את זה. אולי זה בעיה פסיכולוגית או משהו דומה, חשב לעצמו דן. או שלא.
המשחק המשיך ודן המשיך לבצע עצירות ובעיטות ותהה מה לעשות עם החפץ הזה. לבסוף גמר בלבו להשאיר את הדבר בכיסו ולדבר עם בני החבורה לאחר סיום המשחק. הוא רמז לרון להתקרב אליו.
רון שאל: "מה קרה , דן?"
"תראה, חכה פה אחרי שהמשחק יגמר. אני צריך להגיד לך משהו. תגיד גם למאיה ודויד לחכות."
"למה?"
"תבין כשאני יגיד לך אחר כך. רגע, שניה!"
השיחה בין השניים הופסקה כשעודד, ילד מהקבוצה השנייה, עמד לבעוט את הכדור לעבר השער.
במהלך המשחק דן לא פסק מלבחון בעניין את השרשרת המוזרה (זה מה שהוא החליט לבסוף בליבו שהוא החפץ) בעודו מסנן מבטים מעבר לכתפו כדי להשגיח שאף אחד לא רואה. למרות היותה חפץ מבריק ונאה, היא הייתה מוזרה ממש. החרוזים הקטנים שהושחלו בה נראו כאילו הם היו עשויים מאותו החומר של השרשרת והיה עליהם כיתובים משונים. כמו כן – הדבר המוזר ביותר היה שהזהב (אם זה מה שזה היה, כמובן) היה גמיש כמו גומי והיה נראה לו שהוא אפילו מתקטן ומתגדל לפי הדבר שסביבו כרך את השרשרת. וכדי להוסיף על המסתוריות שבדבר, לא היה לשרשרת אפילו לא ריח קטן של ספרי או צבע שונה. הוא היה בטוח שלאף אחת מהבנות והמורות בבית ספר אין שרשרת כזאת, וזה הוסיף עוד בעיה. דן לא ידע למי שייך החפץ וכעת הוא היה בטוח שהוא רוצה לדון על זה עם החבורה.
בסופו של דבר לאחר 25 דקות המשחק נגמר (בעל הכדור הלך הביתה וגרר אחריו תגובות נזעמות של רוב השחקנים על הפסקת המשחק) בתוצאה של 3 : 2 לקבוצתו של דן אחרי שגם מאיה הצליחה לעקוף בהצלחה את ההגנה ולהכניס שער לדן מהחיבורים מכוון היטב. הילדים לאט לאט התפזרו לבתיהם ורק ארבעת ילדי החבורה (קורל לא הייתה שם בגלל בחילה, כזכור) נשארו במגרש.
"למה אמרת שנישאר, דן?" שאלה מאיה בחוסר סבלנות.
"בואו תסתכלו," אמר דן בתגובה. "נכון שבהתחלת המשחק הכניסו לי שער בקלות?"
"כן, זה היה רגע טוב! השוער שלא מכניסים לו לעולם חוטף גול מהפספסן מספר אחד בכיתה!" צחקה מאיה.
"טוב אז מה שקרה הוא שהרגשתי שאני צריך לקחת משהו מהדשא וזה מה שמצאתי על הדשא.".
הוא הראה להם את השרשרת (אם זה מה שזה היה, שוב)המוזרה והזהובה. " מה זה בדיוק?" שאל רון. "הלוואי שידעתי" ענה דן. "זה היה זרוק על הדשא, ואף אחד לא יכול כמעט לראות את זה כי הדשא נבול וצהבהב וקשה להבחין בזה. אני גם לא מבין למה הדבר הזה גמיש כל כך ונראה שלא צבעו אותו. הצבע מאוד דומה לצהוב של הדשא."
"אולי זה זהב עם כל מיני מתכות אחרות" הציע דויד. "ואם זה באמת זהב, אפילו בחלקו, זה חפץ ששווה הרבה כסף."
"אולי זה סתם מתכת צבועה בצבעים מיוחדים עם חומר מיוחד" אמר רון.
"נכון, אולי" אמר דן. "אבל באמת,מי מכין מחומרים כאלה שרשרת? מה הוא עשיר מאוד אם הוא מרשה לעצמו לקנות דבר כזה!"
"אולי זה נכון!" התלהבה מאיה."ואם הוא עשיר, הוא בטח יתן לנו פיצוי גבוה!"
"לא נראה לי" אמר דן. "יש לי הרגשה שלא כדאי להביא את זה למישהו אחר."
"למה?" שאלו רון ומאיה ביחד.
"אני באמת לא יודע" ענה דן." אבל משום מה אני מרגיש שהחפץ הזה מיוחד. יש סביבו אווירה כזאת אמממ.. אני לא מוצא מילה מדויקת לתיאור."
"אתה עם התחושות שלך" ענה רון. "מה התחושות האלה? אתה מדבר כאילו זה טלפתיה או איזה קסם!"
"אולי אתה דווקא צודק" המשיך דן בשלו."אולי זה באמת קסם או כישוף".
"לא הגיוני" התפרץ דויד. "לא קיים בעולם קסם!"
"אז איך אתה מסביר את זה בדיוק, אה דויד?" השיב דן.
"אולי יש לך איזה אינסטינקט טבעי או משהו כזה" אמר דויד. ,או שלחפץ המוזר הזה יש השפעות שגורמות לך לחוש אליו רצון כזה".
"לא נכון!" התרגז דן." זה לא ככה בכלל! אני מרגיש כאילו איזה משהו אומר לי לשמור על החפץ הזה, כאילו החפץ חי איכשהוא!"
"לא אפשרי!" התרגז גם דויד."חפץ לא יכול לחיות ולחשוב! אלא אם כן מצאו התפתחות טכנולוגית כזאת אדירה, שכמו מחשב גם היא נותנת הוראות ופועלת איכשהוא מכוח השמש או מסוללה גרעינית ודומים!"
"אז אם זה כזה חשוב ויקר" השיב דן בכעס." למה זה נעלם והגיע לכאן? למה זה נשאר כאן ולא חזר לבעלים שלו? כי אני בטוח שבקלות אפשר לתכנת דברים כאלה אם זה כזה מתקדם!".
"אולי הוא כזה טכנולוגי שהוא פיתח יכולת חשיבה משלו ונותן לך פקודות כדי שהוא לא יחזור לבעליו!" המשיך דויד בהסבר משלו."אולי זאת התשובה לזה! וחוץ מזה איך אנחנו יכולים לדעת שאתה לא באמת עובד עלינו וזה סתם מתיחה גדולה מאוד שאתה מנסה לעשות עלינו?"
"למה שאעשה דבר כזה?" אמר דן בחוזקה." אתם חברים שלי מגיל ממש מוקדם! אתם החברים הכי טובים שלי ואפילו היחידים שיש לי!"
"טוב, וואוו, תרגעו" אמר רון."זה לא כזה חשוב לעכשיו! מה דעתכם שניפגש מחר ב"מפקדה" אצל קורל כשגם היא תהיה שמה ותבין מה הויכוח, ונוכל לדון בזה ביתר קלות ובנחת יותר מאשר כאן באמצע מגרש,טוב?"
בכל מקרה, אני צריכה ללכת הביתה עכשיו" אמרה מאיה.
"גם אני" נזכר רון. " אז מאיה, תגידי את מה שקרה עכשיו לקורל כדי שהיא תדע, טוב?"
"בסדר" אמרה מאיה."אוי, זה מזכיר לי שכמעט שכחתי להגיד לכם שקורל אמרה שמעכשיו הקוד הוא apj81* אם אתם לוקחים משהו מהמפקדה. אוקי?"
"אוקי" ענו שאר חברי הקבוצה.
**********************
דן
בדרכו חזרה לביתו חשב דן במוחו מה לעשות כעת עם השרשרת המוזרה. להראות אותו לשאר משפחתו המאמצת – רעיון גרוע. הם בטח מיד יגידו שזה שייך להם וזה תשלום על אימוצו שדרש מהם כסף רב ( שמענו אותכם, ברור חשב לעצמו דן בעוקצנות) וכדומה. להחביא אותו במחבוא במקום מסוים בשכונה גם לא היה רעיון טוב במיוחד. מה אם חיה תיקח את השרשרת ותחביא אותה במקום אחר? מה אם ישכח את מקום המחבוא והשרשרת תישאר שם עד שימצאוה? אולי נחביא את זה בחדר בלי שמשפחתי תראה את זה, חשב דן לעצמו. אבל דן ידע שגם רעיון מסוג כזה לא יהיה נבון במיוחד. הוא ידע שהם מחטטים בחפציו מאז הפעם האחרונה שגילו שדן שמר כסף שהרוויח מעבודות בקיץ- שהיה לדעתם חטא ופגיעה במשפחה על זה שלא סיפר זאת. מוזר- כשבתם בת השבע מצאה כסף ברחוב הם ראו זאת ואף שמעו זאת כשהפרחחה סיפרה זאת להוריה. והם, במקום להגיד לה שהמשפחה היא העיקר וזה שייך לאביה ואימה – הם דווקא שיבחו אותה ואמרו שהיא כנראה ילדה חדת עין ושאף בן אדם לא היה יכול לראות זאת חוץ ממנה. הילדה, ששמה היה מיטל, היתה בעצמה חטטנית שפעמים רבות דיווחה להוריה על חפצים "אסורים" שדן החזיק בחדרו. כשבעצם הדבר היחיד ששיך לדן שמיטל לא יודעת עליו זה הדפים של החבורה. אותם היא מעולם לא הצליחה לגלות.
עובדה מעניינת היא, שדן גילה ששם משפחתם האמיתי של משפחתו זה למון (לימון באנגלית) שלמרבה הפלא התאים לאנשים אלה – כמו הפרי, גם אנשים אלו היו חמוצים וחומציים, ירוקים או צהובים, ולפעמים יצא מהם מיץ (הטפות על כבוד המשפחה והעמדתה במקום הראשון מעל הכל) שהכאיב מאוד בעין (בעיקר לא היה נעים לדן כשהם נכנסו לפרטים על האמצתו מהוריו שמתו) ועם שם משפחה כזה מוזר ברור שישנו אותו. לבסוף החליט שהחפץ תמיד יהיה איתו בערב זה אפילו כשישן ויאכל כדי שלא ימצאו משפחתו המאמצת את השרשרת המוזרה.
דן המשיך ללכת לאט ברחוב ואז חשב למה להכניס את השרשרת לכיסו- הרי אפשר לענוד אותה. הוא ענד את השרשת סביב צווארו והחביאה מתחת לצווארונו. הוא רעד וחשב שמעט קר הערב הזה.
מיד לאחר שחשב זאת החלה לפתע חמימות מתפשטת בגופו.
דן תהה בליבו מדוע זה קרה ואז תירץ את זה כסתם תחושה שדמיין.
הוא התנער ממחשבותיו והמשיך לצעוד בדרך הארוכה בטח לעוד ערב נורא עם הוריו ה" נפלאים" ואחותו ה" נהדרת". הוא הלך בחשש כשמתחשק לו רק להישאר כאן עם השיחים ולישון כאן תמיד. פעמים רבות דן שקל לברוח מהבית וללכת לבית יתומים או למשפחה אחרת – אך תמיד התחרט כי ידע שכך לא יוכל להיפגש עם חבריו כשהם נמצאים במקום אחר.
הוא נאנח וצעד לו עוד צעד שקירב אותו יותר לבית ה"נפלא" שבו גר.