התמונה – פרק 2

״היי יפיפייה, ראיתי אותך על המגרש את נראית לא רע..״ אומר רון ״אוקיי.. תודה על המחמאה״ השבתי לו וכשניסיתי לחייך כל מה שיצא לי היה חיוך מאולץ. רון החליט פתאום להתיישב לידי. ״אווו את מסמיקה בגללי ?״ ״אני בדיוק עכשיו רצתי אתה יודע…״ אמרתי לו ׳אוף למה אני צריכה להיות מאוהבת בו ? הוא כזה מניאק׳ חשבתי לעצמי. שמתי לב שרון בוהה בי ״אחממ..״ השתעלתי בכוונה כדי שיפסיק לבהות בי ״אויי סליחה את פשוט כזאת כוסית שאני לא יכול להוריד ממך את העיניים״ ׳באמת ? אתה יוצא עם דוגמניות עם בלונדיניות גבוהות שנראות כאילו יצאו מהסרטים.. מה אתה מוצא בג׳ינג׳ית מתולתלת נמוכה ?׳ חשבתי לי ושמתי לב שאני מרכינה את ראשי לרצפה ״את עצובה ? מה קרה ?״ שאל רון ׳אתה פה…׳ ״סתם כלום.. אני רק מותשת מהריצה״ אמרתי. קלואי עכשיו סיימה עם 2 הסיבובים ״סופסוף סיימתי עם הגיהינום הזה ! כמה בן אדם יכול לרוץ ?״ קלואי צעקה בזמן שמתקדמת אלינו ״נתראה בקרוב זואי…״ רון אמר, בדרך אל קלואי הפריח לי נשיקה וקרץ. הוא עכשיו רץ אל עבר קלואי עם בקבוק מים. ׳הוא.. הוא מכיר אותי ?׳ הייתי ממש מופתעת כשהוא אמר את השם שלי, לא ידעתי בכלל שהוא מכיר אותי. סיימנו את האימון, שי שיחרר אותנו, אז אני הלכתי למלתחות פתחתי את הלוקר שלי והוצאתי ממנו את התיק שלי עם הכל: הבגדים, המגבת, כלי הרחצה, הנעליים וההלבשה התחתונה הוצאתי את מה שהייתי צריכה והלכתי להתקלח כמו בכל יום רגיל. יצאתי מהמקלחת, בדקתי את השעה ׳שיט השעה כבר 7 בערב אני מאחרת לארוחת ערב׳ התלבשתי במהירות והלכתי הביתה. לא היה לי כוח לרוץ אז הלכתי לאט ובמשך כל הדרך חשבתי על זה שרון יודע על השם שלי ׳איך זה יכול להיות ? רק השנה הגעתי לביה״ס.. יצא לנו להיפגש רק פעם אחת וזה היה בגלל שנתקלתי בו בטעות כשהלכתי במסדרון, הוא הפיל לי את הספרים אבל עזר לי לאסוף אותם אפילו לא אמרתי לו את השם שלי… אני כמובן שמעתי הרבה מאוד עליו אבל רק בגלל שליאת חפרה לי עליו היא מאוהבת בו ובגדול.. אבל מאיפה הוא שמע עליי ? אנחנו לא באותם שיעורים ביחד שלא לדבר שאנחנו לא באותה כיתה
הגעתי עכשיו הביתה אמא שלי פותחת את הדלת ואומרת בדאגה כמו כל אמא שהילד שלה הגיע מאוחר ״איפה היית ? אנחנו דאגנו לך כל כך ! מישהו ניסה לחטוף אותך ?! את בסדר עכשיו ?״ ״כן אמא אני בסדר ולא לא ניסו לחטוף אותי אני רק התעכבתי טיפה באימון אז.. מה יש לארוחת ערב ?״ הייתי חייבת לקטוע אותה אחרת היא הייתה ממשיכה עד מחר. עליתי מהר למעלה לחדר שלי, זרקתי את התיק שלי לאיזו פינה נידחת בחדר שלי והתלבשתי בבגדים יותר נוחים או בתרגום שלי פיג׳מה ארוכה וחמודה וירדתי למטה עם הפיג׳מה שלי ׳באמת ?׳ חשבתי לעצמי כשראיתי את יונתן, החבר הכי טוב של אחי דניאל. הם בני 13 ככה שאני לא כזה צריכה לדאוג אבל זה עדיין מעצבן לראות אותו כשאני לבושה ככה בפיג׳מה בלי שום התראה. למרות שהוא כבר ראה אותי במצבים יותר גרועים אבל זה עדיין מעצבן בכל זאת אני עכשיו בת 15