ולהילחם. אל תשכחי להילחם – פרק 1

שעת בוקר מוקדמת עד כדי זריחה מול הים. דווקא חם, חשבתי שאקפא למוות בלילה.
כבר יומיים בלי מקלחת.
התקדמתי לעבר אחד המלונות בתקווה שאף איש מגודל לבוש בבגדי שומר לא יעמוד בכניסה, ולמזלי זה קרה.
נכנסתי דרך הדלת המסתובבת ישר למלתחות, שפה ושם ידעתי איפה הן נמצאות. לא הפעם הראשונה שאני נכנסת למלון הזה.
נתתי למים החמימים לשטוף אותי ואת המחשבות שלי במקלחת, ובאחת מהמקלחות גם מצאתי שמפו ומרכך. מצוין!
אבל כל זה נהרס שחזרתי לבגדים המלוכלכים מחול ומי מלח…
״אבי?״ שמעתי קול בדרכי לבחוץ.
״מה אתה עושה כאן, רוי?״ שאלתי, תמים ככל האפשר.
״את יודעת, מסתובב במלון. אם כבר, איפה את נעלמת אתמול בלילה?״ הוא התקרב.
״ישנתי על החוף״ עניתי, התיישבנו על הספות המרופדות והנוחות שבלובי.
״על החוף?! מה עשית בחוף?!״
״רוי, שתינו יודעים שאני לא יכולה להישאר איתכם יותר. אתם עוזבים היום את המלון, נכון? גרתי איתכם מספיק, דאגתם לי, לקחתם אותי למקומות ואפילו עכשיו למלון הזה״
״אז מה?״ הוא התפרץ בלחש. ״איפה תהיי? אבי? תשוטטי ברחוב? תחזרי לפנימייה עם האנסים הזאת?״
״אולי, אבל מה שבטוח אני לא יכולה להישאר יותר עם המשפחה שלך״
״ואיתי?״ הוא שאל.
״מה בנוגע אלייך?״ היתממתי.
״אני אגור איתך. אני אקנה לך דירה. את לא יכולה פשוט להישאר פה, את תמותי״
״אם זה זה או זה, אני כבר באמת מעדיפה למות״ סיננתי בשילוב ידיים.
הוא הביט בי כמה שניות בשתיקה.
״אין יותר מדי ברירות אבי. בואי למעלה, יש לך פה את המזוודה שלך. אני אביא לך בגדים חדשים״ הוא ניסה לגרום לי לקום.
נעניתי לבקשתו בחוסר רצון ועלינו לחדר שלו ושל משפחתו. החלפתי בגדים, אבל זהו. היום שהם חוזרים אני אברח, זה יהיה קשה אבל אני כל כך מקשה עליהם.
אני חייבת להתחיל להיות עצמאית.
את הבגדים הישנים טחבתי למזוודה. הבטתי במראה, השתקפות של עיניי האפורות הזכירו לי כמה כאלה החיים, אפורים, חסרי כל רגש, חודרים בך כסכין – כמו העיניים שלי.