זאבי ערב – פרק שישי

הקרב – אם אפשר לקרוא לו כך – היה קצר ועלוב. בקושי הספקנו לשלוף אקדחים וכבר התפוצצו לנו בפרצוף שלושה או ארבעה רימוני הלם, שהאירו את הלילה בהבזקים בהירים מברק, ועיוורו את עינינו למשך שניות שנדמו כנצח.
הכל קרה בהילוך כל־כך מהיר, שלא הספקתי לראות יותר מרכב שלג גדול מימדים ושש או שמונה דמויות שנעו לכיווננו.

סַלָזַר היה הראשון שהתאושש מהברק ומהרעם של פצצות התאורה הזעירות. הוא ניסה לעמוד ולהושיט יד אל האקדח שהפיל לשלג, עדיין מסוחרר עד כדי אובדן חושים. הוא מעד. הוא מעד וכמעט נמרח על הקרקע הרכה והקפואה, אבל ממילא היה כבר מאוחר מדי.

הדמויות המסתוריות ששעטו לעברנו עטו מעילים עבים ולבנים ששיוו להם מראה של דובי קוטב עצבניים. פרץ האפינרפרין שלי קרא לי לעמוד ולהכניס להם כמה אגרופים מכאיבים, כדי ללמד אותם שזה לא מנומס להתנפל ככה על קבוצת חיילים תמימים במשימת ביון קריטית. אפילו שריריי הקרועים היו מוכנים לשתף פעולה, אבל אז התחילו הבעיטות.
הם כיסחו לנו את הצורה. הם לא ניסו להרוג אותנו, אחרת היו יורים בנו עוד לפני שירדו מהרכב. הם לא ניסו לשבור לנו את העצמות. בכל־זאת, זה לא הפך את החוויה לנעימה, כי הם ממש לא התקמצנו במכות. הם החטיפו לכולם כל־כך חזק, שלא היה אחד מאיתנו שיכול היה לטעון שהוא ספג הכי הרבה. ועדיין, לא הרגשתי במכות שלהם את אותה שנאה שבערה בעיניה של מַיְילס בחדר הבקרה.

היינו חסרי אונים, כמעט מחוסרי הכרה, מדממים כמו בשר לעוס ופסימיים למדי, אבל עדיין נשארנו חזקים ברוחנו. אחרי שמנהיג הקבוצה החליט שקיבלנו את קצבת המכות שהיינו צריכים הוא החווה בידו, ונזרקנו כמו שקיות אשפה אל אחורי רכב השלג. דלת הסורגים נטרקה מאחורינו, ושכבנו שם, שוחים בים של דם, זיעה ושלג.

הם לא ידעו מי אנחנו, כי מעל המדים שלנו היו כמה וכמה שכבות. טוב שכך. לא היה לי מושג מי היו החוטפים האלה, והרגשתי שגם הם לא ידעו מי אנחנו. אולי הם היו חבורת נוודים אלימה. אולי לוחמי גרילה עצמאיים עם מניעים לא ברורים. ואולי… אולי עלו עלינו. אולי הם עלו על החללית שלנו, אולי דלף מידע מודיעיני לגבי משימתנו, ואולי המלכודת הייתה מוכנה מההתחלה – וכמו זבובים נתקענו ברשת של עכביש שמן, שעיר ומרושע. האם הַאסֶנַאם או אלמורן או אַדֶּפְּרִים ידעו? התהיות הרבות ערערו אותי.

הנגמ"ש הלבן בו הסיעו אותנו, אם אפשר לקרוא לו כך, היה בגודל של כארבעה טנדרים, ועם זאת הוא יכול היה לצלוח את כל הגבעות והמדרונים במהירות. המנוע המפלצתי שלו שאג כמו אחד השדים במדורים הקשוחים יותר של השאול, כאילו בחרו לייצר אותו מרעיש מהנצרך. אילו היו לאוזניי עיניים, הן היו בוכות.

ראשי נחבט שוב ושוב בגבו המוצק של סַלָזַר, שכוסה במעיל רך כמו כרית. לסַלָזַר עצמו היה פחות מזל – הקיר שפגע בו שוב ושוב היה עשוי מתכת קשה.

שלושתנו שתקנו שעה ארוכה. אולי הכאב והחבטות שספגנו והחששות שלעסו את לבנו גרמו לזמן לנזול באיטיות מענּה. השתיקה הטריפה אותי כמעט כמו השאון המוגזם שהקיף אותנו מכל עבר, אבל הבנתי שגם אני לא מסוגלת לדבר. הדרך היחידה לנצח היא להיכנע. המשפט הדהד בראשי שוב ושוב, קורא לי לוותר על הגאווה, לוותר על המאבק. לא רציתי. רציתי להילחם עד הרגע האחרון, כי בסוף, הגאווה הזאת הייתה האוצר היחיד שלי. הנחישות פיצתה על חוסר היצירתיות המשוועת, הסיבולת פיצתה על כל מה שהיה ולא היה בי. כך קרה, שבאותו יום החלטתי להיכנע לגורל, והנסיעה מהגיהנם הפכה לנסבלת יותר.

לאחר זמן מה, עצר הרכב בחריקת בלמים מצמררת. סלזר ואני הוטחנו בכל הכוח במחיצת הזינזנה שלנו. שמעתי שאלמורן נחבט גם הוא במשהו, אבל לא הותירו לנו זמן לברר במה. תוך רגעים עוד דמות מסתורית במעיל לבן פתחה את הדלת, ואותה חבורה שכתשה אותנו גררה אותנו החוצה. הם אזקו את ידינו ואת רגלינו, והובילו אותנו בשלוש קבוצות נפרדות. שמחתי לראות שכולם בחיים, גם אם באופן חלקי מאוד. החבר'ה במעילים לא התכוונו לסחוב אותנו, ואני תוהה איך הם חשבו שאנחנו מסוגלים לעמוד, הס מללכת. על כל אחד מאיתנו היו שניים שהאיצו בנו בדחיפות ובבעיטות מעצבנות.

על אף שרוב גלגלי השיניים שבמוחי רוסקו עוד בנחיתה, הצלחתי להבחין בכך שאף־אחד מהם לא דיבר. כולם ידעו מה לעשות. כולם גם ידעו לומר לנו מה לעשות, בעזרת קצת או הרבה פנטומימה אלימה. החשאיות שלהם הרגישה מעושה, והרצינות הקודרת כמעט מעלת גיחוך. באותו רגע שמתי גם לב שהתיקים שלנו נלקחו. זאת הולכת להיות בעיה גדולה.

אלמורן צעד בקצב אחיד ובשקט. הוא לא נאנק או צעק כשהביאו לו מכות. ידעתי שהוא רצה לשמור על רושם קשוח. לא ידעתי אם הוא עשה את זה עבורנו, עבורם, או עבור עצמו. הוא עשה את זה לא רע. ראשו היה מורם, הוא לא מעד אפילו פעם אחת, ומבטו היה יציב, כמעט רגוע. היינו דומים. גאוותנו הייתה כלפי חוץ, כמו האומץ. הם תמיד כלפי חוץ. מבפנים כולם שבורים, מפוחדים כמו חתולי רחוב, ובכל זאת אלוהים נותן את הכוח לעשות את המעשים הנכונים.

את סלזר הטרידו פחות, ונראה לי שזה נבע מכך שהייתה לו חזות מאיימת. הוא היה ענקי – גובהו היה מעט מתחת לממוצע, אולי מטר שבעים, אבל גופו היה ברוחב של שלושה אנשים. הוא מסוג האנשים שלא משנה כמה אומנויות לחימה למדת, עם אגרוף אחד לאף הוא יכול לערוף לך את הראש. שרירי הידיים שלו היו בעובי של גלגלי משאית. ידעתי שכל הכוח הזה מעולם לא נוצל לרעה. הוא מעולם לא פגע באיש בכוונה תחילה, אם לא לצורך הגנה עצמית. שרירי הפלדה שלו לא ידעו לפצוע, אלא לשאת את הפצועים.

אני לא אשקר, הוא היה נאה. היה בו יופי של פועל בניין או כורה פחם. עורו היה כהה כמו שוקולד מריר, ובשערו הקצוץ בתספורת צבאית, הופיעו שערות אפורות קטנות, אחת כל על אדם שלא הצליח להציל, מתוך מאות האנשים שטיפל בהם. ועם כמה שבשרו ובגדיו היו קרועים, הוא גרם לאלו שליוו אותו להיראות כמו ספגטי. אבל הם היו חמושים, והוא נאלץ להשלים עם כך.

מרוב שהכל מסביב נראה אותו דבר, מוחי התחיל לרחף הרחק הרחק משם. תהיתי על אילו מזימות מַיְילס שוקדת עכשיו. קיוויתי לרגע שסגן אַדֶּפְּרִים תשים לב להיעדרותנו ותצא לחפש אחרינו, אבל סביר להניח שהיא הייתה מכסחת אותנו אפילו יותר. ממילא השלג והרוח כיסו מזמן את עקבותינו, ולא יעבור עוד זמן רב עד שעקבות רכב השלג יהיו כלא היו.

חשבתי על סוּרְמוֹנְטִיל, הדביל הנחמד שאולי לא היה עוזר לנו כרגע, אבל הייתי שמחה לראות אותו שוב. חשבתי על הַאסֶנַאם, שקיפח את חייו ברגע, בגלל טירוף של אישה אחת. חשבתי על אלמורן, שבוודאי נאכל על ידי רגשות אשם ברגעים אלו ממש, אשמה ממארת על מה שהוא לא עשה ולא יכול היה לדעת.

חשבתי על הכוכבים שבוהים בנו באומללות ואין בידם לעצור את הרוע, וחשבתי על אלוהים, שגם הוא מביט בנו ומוליך אותנו עוד צעד לעבר הייעוד שלנו.