זה רק את ואני פרק 1

"איך היה בדייט?" אבא הסתכל עליי בחיוך מתלהב ואני גלגלתי את עיניי בעייפות.
"היה מעולה. בהתחשב בעובדה שכשהגיע החשבון הוא הוציא מחשבון כדי לבדוק כמה אני צריכה לשלם." עניתי לו לוגמת עוד לגימה מכוס הבירה שבידי.
צחוקו היה כמו של סנטה קלאוס.
עבה ומתגלגל.
"החלק הכי גרוע היה כשהוא הסכים שאשלם לו על המונית" אמרתי לו מחייכת מתגובתו.
"חתיכת ערב שנה חדשה היה לך אה?" שאל ואני צחקתי כמוהו.
"אל תפתח לי פה,אבא. אני לא רוצה לראות מחשבונים יותר בחיים שלי" אמרתי לו וככה שנינו דיברנו על הדייט שלי בערב השנה החדשה.
שנת 2015 חייבת להיות השנה הכי טובה שלי.
2014 הביאה לי רק דברים רעים במסכה של טוב.
אחרי כל החקירות והמעקבים אצל רופא המשפחה,אני חופשייה לעשות מה שאני רוצה.
עברתי לאיטליה בשביל ללמוד על תולדות האמנות כי לא יכולתי יותר לראות את ישראל.
או את הדירה שלי.
או את מקום העבודה שלי.
אני נזכרת בכל כך הרבה דברים שהיה עדיף יותר שאשכח.
לפחות את אבא הצלחתי לשכנע לעבור יחד איתי.
טוב,אם זה היה תלוי בו הוא היה עוזב כבר אחרי השבוע הראשון.
לחיות איתי זה תסביך,מודעת לזה.
אלא שאז הוא הכיר את נטליה,אם חד הורית בת 36 שלפי מה שהיא טוענת,אבא הוא הגורל שלה.
יש לה ילד קטן שקוראים לו אנטוניו והוא כבר התחיל לקרוא לי אחותו הגדולה.
הם עומדים להתחתן בעוד כמה ימים.
אבא רצה משהו ספונטני ונכון,אז הוא הציע נישואין.
ואילו אני,רווקה בת 26 שעונה על כל קריטריון של סטונדנטית אולטימטיבית לאומנות,עדיין לא הצלחתי להחזיק קשר יותר משבוע.
"קדימה,תניחי את הבירה הזולה הזאת." אבא ביקש וקם ממקומו על הבר.
"לאן זה?" שאלתי צוחקת מהנחישות שלו.
"נטליה מזמינה אותנו לארוחה יחד עם ההורים שלה. אני צריך בת ברית איתי" אמר וכעת צחוקי התגבר.
"מתי תפסיק לחשוש מהם? הם אנשים נורא נחמדים" אמרתי מניחה את הסכום על שתי הבירות שלנו על הדלפק וקמה אחריו.
"הם נחמדים אלייך כי את לא מתכוונת להתחתן עם הילדה שלהם" אמר לי וחיכה שאלבש את מעילי.
"אולי כדאי באמת שאעבור צד?" שאלתי בהרהור וזכיתי למבט מצטחק מצידו.
"לא משנה באיזה צד תהיי,תמיד תמשכי את תשומת הלב" לחש לי והניח את ידו על כתפי שיצאנו אל האוויר הנעים של טרפאני,איטליה.
"אני צריכה להתחיל לעבוד על הפרוייקט שלי אבא" אמרתי כשיצאנו אל הרחוב.
"עוד לא חשבת על נושא?" שאל כשמבטי מושפל אל רגליי.
"לא" עניתי נאנחת.
"אל תדאגי. זה יבוא לך" אמר והרגשתי את ידו על כתפי.
"בהצלחה בארוחה" חייכתי אליו כשהגענו לפנייה אל הרחוב של הבית שלי.
"תודה. אצטרך את זה. לפחות עדיין יש לי את אנטוניו לצידי" אמר ונישק אל לחיי.
"לא לעוד הרבה זמן אם לא תקנה לו את המכונית שהבטחת לו" הזכרתי לו ואנחה עייפה אך שמחה יצאה מפיו.
"נטליה אמרה לי לא לשחד אותו במתנות" הוא צחק ונופף לי לשלום כשהלך בכיוון הנגדי.
הבניין שבו גרתי היה בניין ישן.
עוד משנות ה-60.
הוא נראה כעומד ליפול בכל שנייה אך בנוי כולו מבטון חזק.
השכנים מדהימים ותמיד יש קולות צחוק בחוץ ככה שדי קשה לא להיות שמח כאן.
גם השכנות הזקנות מהקומה מתחת מודעות לבעיות שלי בחיי האהבה שלי ומנסות בכל הזדמנות לשדך לי את אחיינים שלהם.
עולה במדרגות אל הקומה השלישית,בה הדירה שלי,פגשתי בכמה מהנערים שאני תמיד גורמת להם להסמיק בחיוך או קריצה ממני.
"בוניטה!" מריה יצאה מדלת דירתה והתקדמה אליי בידיים פרושות לרווחה וחיוך רחב.
"מרי" חייכתי אליה ונתתי לה חיבוק גדול.
"הבנתי שהלכת לפגוש את אבא שלך" אמרה כשנפרדנו אחת מהשנייה.
"כן" עניתי לה בחיוך מחזיקה את מפתח הדירה בידי.
"הוא נלחץ כל פעם מחדש מהפגישה עם ההורים של נטליה" גיליתי לה והיא צחקה ברוך.
"אאחותי באמת יכולה להיות קשה לפעמים" אמרה משועשעת.
אה שכחתי לציין,נטליה היא אחיינית של מריה.
אבא והיא נפגשו כשנטליה עברה לגור אצלה לאחר שעזבה את בעלה.
"כן טוב בשביל אבא זה רק מכשול קטן כשזה מגיע לבת שלהם" אמרתי לה צוחקת.
"אוי שכחתי לומר לך,היו כאן כמה אנשים שחיפשו אותך" אמרה ומבטי התכווץ בבלבול.
"שאלת אותם מה הם רצו?" הסתקרנתי והכנסתי את המפתח אל מנעולו.
"הם לא הסכימו לומר" אמרה ודלת דירתי נפתחה.
"את יודעת כמה הם היו?" שאלתי והזמנתי אותה להכנס פנימה.
מקבלת את ההזמנה האילמת בחיוב היא אמרה,"שתי אנשים. גבר ואישה"
"כנראה משהו מהבנק. לא נורא,אם זה כל כך חשוב הם יגיעו הנה שוב" אמרתי לה מחייכת וסגרתי מאחורינו את הדלת.
"אז..מה את מתכננת ללבוש לחתונה?" שאלתי בהתרגשות.
מריה אולי אישה עגולה ובאזור שנות החמישים אבל אני מחשיבה אותה לחברה הכי טובה שלי.
"אין לי מושג. אני יותר דואגת ללורה. את יודעת,היא לא נערה רזונת" אמרה בדאגה.
"אל תדאגי ללורה" אמרתי צוחקת כשהוצאתי מתוך המקרר שתייה קרה.
"יש לי כמה שמלות שאני בטוחה שיתאימו לה" אמרתי לה והבאתי שתי כוסות בידי השניה.
"היא לא מפסיקה לאכול בזמן האחרון" החלה לומר ואני חייכתי כשהנחתי את הדברים על שולחן הקפה בסלון.
"זה הגיל מרי. אני בגילה אכלתי את כל תכולת המקרר ועוד ביקשתי עוד" אמרתי לה והיא צחקה.
"אז מה את מתכננת לעשות עם האנשים האלה?" שאלה תופסת את הכוס שבה מזגתי את המשקה.
"לא יודעת. את יודעת איך הם נראים? אולי אבא הזמין אותם בשמי לישון כאן לקראת החתונה" ניסיתי לחשוב על סיבה כלשהי.
"הבחור היה גבר גדול. מלא קעקועים על הזרועות שלו. הבחורה הייתה ארוכה ורזה עם שיער אדמדם" אמרה והכוס שתפסתי בידי נפלה לרצפה.
"אוי בוניטה מה קרה?" מריה קמה ממקומה בבהלה והסתכלה על הזכוכית השבורה.
"זה כלום. לא אחזתי טוב את הכוס" תירצתי לה ופניתי במהרה להביא מגבת ומטאטא.
"אולי כדאי שתלכי לישון קצת. את נראית עייפה נורא" אמרה מניחה את ידה על גבי ונותנת לי נשיקה קטנה אל לחיי.
"אני אגיד ללורה שתבוא אלייך בהזדמנות בימים הקרובים" קבעה ואני הסכמתי בחיוך.
הרי יכולת הדיבור שלי נהפכה לקויה לאחר שפירטה את תיאור האנשים.
הדלת נסגרה מאחוריה והרשתי לגופי ליפול להלם שניסיתי להדוף ממני.
אני לא אוכל להפטר מהם אה?
אספתי מהר את הזכוכית וניגבתי במטלית לחה את המשקה שהפך את הרצפה לדביקה.
תפסתי את התיק שלי מהספה עליה זרקתי אותו ואספתי את שיער בגומייה,מחפשת עיסוק לידיי.
פתחתי את הדלת בתנופה ואת דרכי חסמו אותם אנשים שמריה תיארה.
האנשים שמנסים למשוך אותי בחזרה אל העבר שלי.
מאיה הסתכלה עליי בחיוך נעים אך עיניים שונאות.
"נטלי" בירכה אותי לשלום קצרות.
מסתכלת עליה במבט עצור לכמה שניות הרגשתי את הזעם משתלט על ידיי.
שולחת אל אפה מכה שתשאיר אותו שותת דם לחצי שעה הקרובה.