HOPE
סליחה על האנטרים המיותרים זה פשוט יוצא לי ככה בכתבן, כשאני מעתיקה את זה לאתר.

חברים-פרק 3-אמיל.

HOPE 24/08/2014 826 צפיות 6 תגובות
סליחה על האנטרים המיותרים זה פשוט יוצא לי ככה בכתבן, כשאני מעתיקה את זה לאתר.

-מוזיקה לאווירה-

——————————————
'זה לא משנה כלכך איך אני נראית, בכל מקרה העיקרון הוא שאני מגיעה לרמת כיעור גבוהה, ואם אתה רוצה לקבל תמונה מסויימת בדימיון שלך לגבי איך שאני נראית, תדמיין אישה עם שיני שפן שאוכלת גזר ואז תבין שזו אני,' כתבתי לפליפ.
'אז את טוענת שהשיניים שלך מכוערות? זה גם משהו.'
'אוי ג'ולין את מגזימה, אני חושבת שאת צריכה להתחיל לאהוב את עצמך גם אם את לא ממש יפה כמו שאת חושבת,
אני בטוחה שמסתתרות בך תכונות יפות שגוברות על המראה שלך.' רואן טענה.
'כן, לכל אדם יש תכונות טובות אבל זה מבאס להביט במראה ולגלות שהיא נשברה מרוב כיעור. ' פליפ הסביר.
'דבר ראשון, עצם זה שאתה יכול לקום בבוקר משהו שאלפי נכים בעולם לא יכולים, להביט במראה, משהו שאלפי עיוורים בעולם לא יכולים, זה כבר משהו שאתה צריך להיות מאושר בגללו. ודבר שני- אל תעניק למראה שלך תכונה אנושית, אף מראה לא נשברת בגלל כיעור,אם זה היה כך כבר היה מחסור במראות בעולם.' רואן כתבה את ההודעה והוסיפה סמיילי שמגלגל עיניים.
הילדה הזו מצליחה להרשים אותי, אני מכירה הרבה ילדות בגילה, אבל לא ראיתי ילדה שמדברת כמוה.
כמה שכל ותבונה יש לה, זה מעורר בי קנאה שאני בגילה לא השקפתי כך על החיים.
'זאת הייתה רק מטאפורה, אני יודע שמראות לא נשברות מכיעור, את שוב מנסה להוציא אותי אדיוט!' זה נשמע שפליפ כעס על רואן,
למרות שאי אפשר ממש לכעוס על מישהו וירטואלי ואנונימי, אבל אפשר להרגיש זאת.
'בסדר, אתה לא היחיד שחושב שיופי הוא דבר נחוץ וחשוב, על פני דברים אחרים בסיסיים שלהרבה אנשים אין.' רואן השיבה.
לאחר כמה זמן היה שקט. ואז ראיתי את הילד בעל הכינוי- "הג'וקר" כותב הודעה.
'אלף הודעות, אלף הודעות ואף אחד לא דיבר כאן על העיתון שאנחנו עומדים לעשות, אתם חופרים.' הוא הוסיף את האות ח' פעמיים כדי לציין גיחוך.
'מה הוא השם שלך, תזכיר לי?' רוס שאל אותו.
'אמיל, שמי אמיל ואני מנהל את העיתון, האחראי לקבוצה וכמובן זה שצירף את כולכם.'
'היי אמיל!' רואן רשמה בחברתיות.
'כן, כן שלום גם לך' הוא אמר בגאוותנות כזו, ושוב הוסיף את "הגיחוך-הוירטואלי" הזה.
'בכל מקרה, אני לא מצפה ממכם שתרשמו אין ספור הודעות, אני אספר לכם על הרעיון של העיתון ולמה החלטתי לצרף אתכם.
ראשית, קראתי את הבלוגים של כולכם וראיתי שיש לכם מספר לא קטן של קוראים. שנית, הכתיבה שלכם בבלוגים הייתה יחסית טובה, ומספיק יעילה בישביל לכתוב כתבות לקהילת הפורומים של הבלוג.'
'אם תורשה לי לשאול אמיל, קראת את הבלוג שלי?' ניסיתי לוודא שאולי הוא דילג על הבלוג שלי, ואני נמצאת בקבוצת וועידה הזו סתם במקרה.
'טענתי שקראתי את של כולם, אני צריך לציין זאת שוב?' הוא שאל. והוסיף גיחוך-וירטואלי.
לעאזאזל,למה הוא קרא את הבלוג הנואש שלי? כל פוסט שם הוא שקר, חוץ מהיום הזה ששיתפתי שנעקצתי על ידי יתוש.
'אם כך, אל תכתבי שוב הודעה, זה מפריע לטיעון דבריי.' הוא השיב לי.
אני לא מכירה את האמיל הזה, אבל דבר אחד כבר הסקתי ממנו משהו כרושם ראשוני, הוא שחצן ומעצבן שתוקע כל הזמן גיחוכים-וירטואלים מיותרים.
'בכל מקרה אני אכתוב עוד מעט לכל אחד הודעה פרטית ואציין איזה מדור כתבות כל אחד יכתוב. ומידי יום אתם תספרו לי על הרעיונות שיש לכם לכתבות, תוכלו לעזור אחד לשני כאן ולהתייעץ כאן. אבל שוב- לא לכתוב הודעות שלא קשורות לעיתון כי במידה וכך, אסיר אתכם מהקבוצה. ולא תוכלו שוב לפנות אל חבריכם כאן.'
'ממש מאיים.' פליפ כתב והוסיף סמיילי שמגלגל עיניים. ואז במהירות הסיר את ההודעה, כך שלא נראה לי שמישהו הבחין בה חוץ ממני.
'מה כתבת?' אמיל שאל.
'שאני כבר משתוקק לדעת מתי אדע מה המדור שאני אכתוב.' הוא הוסיף סמיילי מחייך.
גיחכתי קצת, מפני שידעתי שהוא כתב משהו אחר.
'יופי, סיימתי את דבריי בקרוב כל אחד מכם יקבל את תפקידו.' הוא אמר.
לאחר מכן הייתה שתיקה מכל חברי הקבוצה בת חמש דקות, אמיל כתב לי שעל פי מה שהוא הסיק ממני בבלוג, הוא חושב שאני טיפוס אופנתי ושיתאים לי לכתוב את מדור האופנה, ביחד עם רואן.
זה היה דפוק, כי זה לא שכתבתי שם משהו אופנתי, רק אמרתי שאני אוהבת לק ורוד (למרות שאני בכלל לא שמה לק על הציפורניים)
ואני בלונדינית עם עיניים כחולות, ויפה כמו נערות מפרסומות של גרנייר. אבל זה ממש לא אני, למען האמת אני סתם שחורת שיער, ושחורת עיניים, הרבה חושבים שיש לי מראה לטיני אבל יש לי מקורות צרפתיים מצד האם ומקורות מקונגו מצד האב.
לפחות אמא כך אמא שלי טוענת. את אבא שלי אני לא ממש מכירה, הפעם האחרונה שאני חושבת שנפגשנו היה בחדר לידה, ולא אני לא עוד דמות טראגית שגדלה בלי אבא שנטש אותה. יכול להיות שמאוד טוב לי בלעדיו, אולי הכי טוב כי גם לא הכרתי אותו. ועוד יותר טוב, כי אין לי רגש מסויים אליו, כך שאני לא מתגעגעת. מבחינתי, אני נולדתי בלי אבא, וזה לא הופך אותי לנערה מעוררת רחמים עם אמא חד הורית שנואשת לגדל שני ילדים.
אני לאומת בראד, אין לי ממש זכרונות ממנו, או כעסים לא מחבבת ולא אוהבת- רק כי אני לא מכירה אותו.
והאמת, שגם לא אכפת לי ממנו, כי לפי מה שאני מסיקה ממנו עכשיו בתור בן אדם, לדעתי הוא חרא.
וגם בראד טוען כל הזמן שהוא כזה. זה תמיד הדהים אותי שיש לו זכרונות ממנו למרות שהוא עזב אותנו כשהוא היה בן ארבע.
אנחנו לא צריכים אותו, בדיוק כמו שהוא לא צריך אותנו
אני יודעת שאם הוא היה באמת רוצה אותנו כלומר- אותי, את בראד ואת אמא שלי הוא היה יכול להתקשר ולבוא לבקר.
אבל כנראה הוא מוותר על זה כי עמוק בפנים הוא כבר היה יודע שהוא היה נוטש אותנו שוב. ואנחנו?
אנחנו לא נרדוף אחריו, כי אנחנו חזקים בלעדיו, והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בחייו. לי לא אכפת ממנו. ואני שמחה על כך שלא הכרתי אותו, ואני אפילו לא סקרנית לדעת מי הוא היה.

'אני מצפה ממך שתשלחי לרואן הודעה פרטית, ותייעצו אחת עם השניה בקשר לכתבות שאתן עומדות לעשות.' אמיל כתב.
לאחר מכן הוסיף הודעה שמציינת את הגיחוך-הוירטואלי שלו.
'אוקי.' כתבתי לו בחזרה.
ואז כתבתי לרואן שאמיליו הזה אמר לי להתייעץ איתה בקשר לכתבות שאנחנו עומדות לכתוב.
'מה יש לו?' היא שאלה.
'לא יודעת, אבל אני לא חושבת שזה טוב לרכל פתאום עליו.'
'לא מרכלת, רק רוצה לדעת מה יש לו.' היא טוענת.
'אני לא יודעת מה יש לו, ראית אבל את הגיחוך הדפוק שהוא כותב בכל הודעה? זה כמעט עורר בי צחוק במציאות כשחשבתי על זה.'
'כן, כל הודעה הוא ככה: חח, חח,חח,חח,חח,חח,חח. אני רק נקרעת מצחוק כשאני משערת לעצמי אם הוא מדבר ככה במציאות.'
לאחר מכן שמנו לב שהתחלנו לרכל עליו יותר מידי, אבל דבר חדש שגיליתי שרואן היא ילדה נחמדה, הרבה יותר מהילדות מהשכבה שלי במציאות.
'פליפ שלח לי הודעה שהוא מופיע בקרוב עם ההרכב שלו עם שיר שהוא כתב, והוא רוצה לדעת איך זה ישמע לדעת אנשים, רוצה לשמוע אותו?'
'אני לא עונה לשיחות קוליות כאן,' אמרתי לה.
'את לא חייבת לענות, אלא רק לשמוע, גם אני לא עונה, אין לי כוחות לזה בשבע בערב. אז רוצה?' היא שאלה אותי.
מיד לאחר מכן סובבתי את מצלמת המחשב לצד הקיר.
'אוקי,' עניתי.
לאחר מכן היא הוסיפה אותי לקבוצת ועידה חדשה. ראיתי שרוס גם היה שם. עניתי לשיחה שהייתה.
"אז אני וההרכב שלי עומדים לשיר את השיר קרייזי, בסגנון רוק מיושן כזה," הוא אמר בשיחה הקולית ואז החל לנגן, שמעתי שזה היה בגיטרה חשמלית, אבל הוא טען שהוא מנגן רק בגיטרה אקוסטית.
"I remember when I remember, I remember when I lost my mind"
הקול שלו היה היה כלכך יפיפה, אך גם נשמע יחסית גבוה ביחס לזכר.בגוון אלט, בערך. הוא שר את המשפט הראשון בשיר והוא עורר בי כמעט צמרמורת.
ליוויתי אותו כשהוא הגיע לפזמון, , אבל אף אחת לא יכל לשמוע זאת, מזל כי זייפתי ברמות.
'ג'ולין? את גם יודעת לשיר?..' רוס שאל.
'אתם שרים מדהים ביחד!' רואן כתבה.
'אתם רוצים להגיד לי ששמעתם אותי?' נבהלתי.
שיט, הם לא היו אמורים לשמוע את זה, אני הייתי בטוחה שהשתקתי את המיקרופון! ואז קלטתי, שלא לחצתי על כפתור ההשתק בסקייפ.
'כן' רוס אמר.
'שמעו, הקולות שלכם ממש משתלבים ביחד! אתם חייבים לשיר עוד דואטים.'
פליפ הפסיק לשיר.
'כן ג'ולין, את יכולה להצטרף להרכב המוזיקלי שלי. את מעולה בקולות ליווי. וכנראה שזה התוסף שהייתי צריך להופעה בקרוב.' הוא ניתק את השיחה וכתב את זה בקבוצה.
'אוי נו, זייפתי ברמות, אל תגזימו ולא הייתם צריכים בכלל לשמוע את זה.'
'אני חושב שיש לך קול יפה, ואת סתם משתמשת עכשיו בפסיכולוגיה הפוכה של בנות, כדי שנחמיא לך.' רוס כתב והוסיף סמיילי קורץ.
'למה נראה לך?!' הוספתי לו. מצחיק, אבל הוא קצת פענח את זה. אני יודעת שלפעמים אני שרה גרוע, וטוענת שאני שרה גרוע למרות שעמוק בלב אני לא רוצה שיגידו לי את זה.
'אם את טוענת שככה הם הזיופים שלך, כנראה שהשירה שלך טובה בהרבה.' פליפ כתב.
'טוב, מתי ההופעה שלך פליפ?.' ניסיתי להעביר נושא.
'עוד יומיים, בברוקלין.' הוא השיב לי.
'אז אתה ניו-יורקי?' רואן חקרה.
הוא הוסיף סמיילי מהנהן.
'אני מבוסטון.' היא הוסיפה.
הופתעתי לדעת שהיא מאותה העיר שאני גרה, חשבתי אם כדאי לציין זאת. אך בסוף וויתרתי, אני לא רוצה למסור ישירות פרטים לאנשים שאני לא מכירה.
'אני משיקגו' ציין רוס.
'רוס הכי רחוק כאן מכולכם, אני מניחה.'
'למה, מאיפה את ג'ולין?' רוס שאל בהתעניינות.
'אני מרגישה שאנחנו חושפים יותר מידי את הפרטים שלנו בפני אנשים אנונימיים, וזה מוגזם מידי.'
'ג'ולין, ארצות הברית היא ענקית, זה לא שעכשיו נחפש אותך ונחטוף אותך. זה כמעט כמו לחפש מחט בערימת שחט.'
'יש אמצעים בישביל למצוא, ומי יודע.. הכל יכול לקרות. פדופיליה לא חסרה בצ'אטים.'
לעאזאזל איתי, עכשיו הם יחשבו שאני איזו משוגעת שמנסה לחשוף את זהותם הפדופילית האמיתית.
'טוב, אף אחד לא מכריח אותך להגיד.'
'יואו, אני שונא את האמיל הזה. ה"חח" הדפוק שלו מעצבן אותי.' פליפ טען.
'נכון?!' כולם כתבו במקביל.
'צ'יפס!' רואן כתבה. ואני צחקתי בקול.
שמתי לב שהשעה כבר הייתה מאוחרת, ציינתי שאני חייבת ללכת והתנתקתי מהסקייפ.
החברים האלה נחמדים, הרבה זמן לא החמיאו לשירה הנוראית שלי, כלומר אולי ביסודי. וזה מדהים שיש להם יכולת כזו לסמוך אחד על השני כאילו הם מכירים זה את זה כבר כמה שנים. כנראה שהצ'אט מסיר את כל החוסר ביטחון הזה, מפני שזה מאחורי המסך. אני לא יודעת אם הצ'אט הזה הוא דבר מועיל, אבל אחרי זמן מה שכבר לא צחקתי מחברים כמוהם, אין סיבה שהצ'אט הזה יהיה דבר לא מועיל.


תגובות (6)

אם הפרק ארוך מידי אין בעיה לדלג עליו, אבל רציתם פרקים ארוכים…
אני אכין קצרים יותר. כי זה מעצבן אותי לראות ילדות שקראו את הסיפור שלי מגיבות בסיפורים אחרים ומקומות אחרים אבל בוחרות להתעלם מהסיפור שלי.
(מבלי להעליב.)

24/08/2014 04:29

פרק מעולה, ושוב, אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך.
תמשיכי!!

24/08/2014 09:02

לא מצאתי טעויות :)
תמשיכי ❤️

24/08/2014 10:33

פרק מעולה:) [פליפ חמוד ^^]
תמשיכי^~^

24/08/2014 14:47

    תודה כולם!
    ^_^

    24/08/2014 18:19

פרק מעולה^^

באין-לי-מה-להוסיף,
מיס ריק

31/08/2014 08:06
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך