חיים אחרים-פרק 1

אני לא יפה ולא מיוחדת, פשוט רגילה וזה לא מפריע לי… כמעט.
המראה שלי מפריע לאחרים, והאחרים הציקו לי, צחקו עליי ופגעו בי עד שעכשיו אני שונאת את עצמי לבד…
אני שמנה, עגלגלה יותר, שיערי סבוך ג'ינג'י, מבולגן ומתולתל.
יש לי נמשים על כל הפנים ועיניים כחולות כהות ומשקפיים גדולות שהורסות את המעט שיש.
אני לא מתלבשת יפה או אופנתי, כי אין לי כסף.
קוראים לי מיקה ואני בדיחת בית הספר.
"תראו איך הבטן שלה עפה לצדדים כשהיא הולכת!" תום מלך השכבה צרח ואני התכווצתי והלכתי מהר יותר לכיוון הספרייה.
"זה שומן מהלך!" חברו ירון צחק.
נשמתי עמור, 'אל תיתני לעצמך לבכות' שמעתי את קולה בראשי. כל עלבון שלהם פגע בי ושבר עוד חלק מליבי, זה כאב לי, אבל אסור לי להראות להם, הבטחתי לה.
נכנסתי לספרייה, למקום היחיד שקיבל אותי והלכתי לספרנית "היי מרתה" לחשתי ברוסית וחייכתי אליה בקושי, מאלצת את שרירי פניי לעשות תנועה של חיוך.
אני ומשפחתי הגענו לארץ בתחילת השנה מרוסיה אחרי שהאסון קרה, החלטנו לעלות לארץ ישראל כדי להתחיל חיים חדשים והיינו יהודים. למדתי עברית עוד ברוסיה והצלחתי להסתדר בבית הספר בשיעורים בלי בעיה.
אבל אני בכל זאת מעדיפה לדבר רוסית. וזה לא משנה לאף אחד כי גם ככה אם אני יודעת עברית, אני עדיין רוסיה מסריחה ומפגרת…
"היי מתוקה, מה שלומך?" היא שאלה ברוסית
"כרגיל" לחשתי ברוסית, עצב וכאב נשמעו בקולי "הם לא מניחים לי, לא נותנים לי מנוחה מכל העלבונות והכאב"
"אני מצטערת קטנה שלי" היא לחשה ברוסית וחיבקה אותי חזק "סיפרת להורים?" היא שאלה ואני הנדתי בראשי "אני לא יכולה גם ככה קשה להם" לחשתי
"הם ההורים שלך, את חייבת לספר להם, הם יוכלו לעזור לך יותר מכולם" מרתה אמרה
השפלתי את מבטי "מרתה אני בת 16, אני מספיק בוגרת כדי להסתדר לבד וגם ככה קשה להם, רק עלינו לארץ ואין להם כסף ואחיי הקטנים עושים להם בעיות… ואחרי מה שקרה הם לא מתפקדים כמו פעם" אמרתי
מרתה נאנחה וחיבקה אותי עד סוף ההפסקה.
הלכתי לכיתה והתיישבתי מקדימה בפינה והוצאתי את ספרי הלימוד שלי וספר קריאה שלי ברוסית 'רומיאו ויוליה' הסיפור שתמיד רציתי שיקרה לי למרות כל עצב שבו.
השפלתי את מבטי כשתום והחבורה שלו ירון, דנה, גיא ועמית עברו לידי לשורה האחרונה בכיתה.
במהלך כל השיעור הם זרקו עליי ניירות שכתובים עליהם דברים מגעילים ופוגעים. 'שמנה' 'מכוערת' 'מסריחה' כל נייר שפגע בי הגדיל את החור שנפער בליבי.
בסוף היום כבר הרשתי לעצמי לחשוב 'עוד יום נגמר…'
אבל שכחתי שאלו החיים שלי, שום דבר, אף פעם, בשום יום, לא נגמר.

יצאתי מבית הספר והלכתי לתחנת האוטובוס כדי לנסוע הביתה אך לפתע הרגשתי מישהו דוחף אותי בחוזקה. נפלתי למדרכה והסתובבתי לראות מי זה אפילו שכבר ידעתי מי אלו. החבורה של תום.
"לא יודעת ללכת שמנה?!" ירון צרח וצחק, כל בית ספר הסתכל עלינו, על ההשפלה שאני עוברת, ולא חשב על לעזור 'אף פעם לא יעזרו לך, את תמיד תהי בזה לבד' קולה בראשי מהדהד חזק
שתקתי לא היה מה לענות לו. סידרתי את הבגדים שלי וניסיתי לקום כשתום דחף אותי בחזרה "לאן את הולכת מכוערת?!" דנה צחקה.
אני הסתכלתי עליהם מפוחדת, מה הם הולכים לעשות?!
ירון החזיק אותי צמודה למדרכה עם רגלו והקשה עליי לנשום. תום הוציא מהתיק שלו ביצים, קמח וחומר ניקוי, הסתכלתי עליו מבוהלת "לא! בבקשה!" התחננתי והוא וירון צחקו ואני הסתכלתי מסביב לחפש עזרה, היא חייבת לטעות מישהו כאן אנושי, בעל רגשות.
לפתע שמתי לב שעמית וגיא לא נמצאים, הייתי מבולבלת אבל לברוח למנוע את מה שהולך לקרות היה חשוב יותר. רגלו של ירון הכאיבה לי ולא נתנה לי לזוז.
המופע שלהם התחיל ובי כבר לא נשאר כלום.
הם זרקו עליי את הביצים אחת אחרי השנייה, הכאב שהרגשתי בלתי מתואר. כולם צחקו, והצחוק התהדהד ביחד עם קולה הדואג באוזני.
אחר כך הם עברו לקמח שכיסה את פניי והקשה עליי לראות ולנשום, בגדיי כבר היו הרוסים ועמוק בפנים קיוויתי שאפסיק להרגיש ואיעלם.
החומר ניקוי הגיע אחרון, כל התלמידים התאספו סביבנו ולא הפסיקו לצרוח "תשפוך עלייה!" "תראה לה מה היא שווה!" והמשיכו לעודד אותם.
"כולכם חיות!" רציתי לצרוח אף שום קול לא יצא מפי, שכבתי כמו גופה חסרת נשמה אי שם על המדרכה.
הם התחילו לשפוך את החומר "שלא תסריחי" סינן תום וזרק את הקופסה עליי.