חיים רק פעמיים – פרק רביעי

נהג המשאית המתין בסבלנות עד שאגיע לנקודה המדוייקת, שבה לא ברור יהיה לי אם אני ער או ישן. ברגע שזיהה את ההזדמנות הוא התגנב אל פיסת הכביש הצרה מתחת לחלון שלי, והפעיל את הצופר בקולי קולות. ברכתי את נהג המשאית בליבי, ותהיתי ביני לבין עצמי, מתי כבר ימציאו פצצת אטום אישית. לעניות דעתי, לא מדובר יהיה בטרנד חולף, אלא בצורך עסקי אמיתי. ייתכן בהחלט שנדרשת כאן גם התייחסות משפטית, משום שאחרי הכל, ידרש פיקוח הדוק על השימוש בפצצות כאלו. מצד שני, אם יתקבל אישור להפעיל חלק מן הפצצות, תחסך עבודה משפטית רבה ומיותרת לגורמים בעולם המשפט.

בכל מקרה, לא נראה היה שיש טעם שאחזור לישון. הרתחתי מים בקומקום, דילגתי מעל התיבה הענקית בסלון, והמשכתי מן הנקודה שבה הפסקתי.

"לפני יותר משלושים שנה, אבא שלך חשף את התגלית החשובה ביותר של המאה העשרים. למעשה, אבא שלך חשף את התגלית החשובה ביותר מאז ומעולם. רק שני אנשים בכל העולם יודעים על הגילוי המטורף הזה. אבא ואני. הבטחנו לעצמנו שכאשר תגיע לגיל שלושים, נשתף אותך במידע המסווג הזה. בני היקר, אני מבקשת שתשב לפני שאתה קורא את השורות הבאות."

אני חייב בירה נוספת. פותח את המקרר ומגלה שלא נותרה עוד בירה. אני מתנשם, עוצם עיניים, ומחליט לבצע את התרגיל היחיד שיעבוד במצב כזה. אני עוצם את העיניים ומתפלל לנס. המקרר שוב נפתח. בקבוק הבירה מונח על המדף הצדדי. אני מנסה לשחזר את האירועים מן השניות האחרונות. האם יכול להיות שלא שמתי לב לבקבוק או שהתרחש כאן נס אמיתי, והבקבוק נוצר יש מאין? נראה, שלעולם לא אדע את התשובה.