חילופי העונות *הרשמה עדיין פתוחה*

"הלק הזה? או הלק הבהיר?" שאלה דיאנה בזמן שהחליקה במהירות למושב האוטו על ידי.
משכתי בכתפי, "קשה להחליט".
"הי! את אפילו לא הסתכלת!" היא נופפה עם שני בקבוקי הלק מול פני, פניתי להביט בהם, אחד היה בצבע שמנת עדין והשני היה ורוד עתיק.
"השמנת?" ניסיתי להציע לה את עזרתי.
"הורוד" היא חייכה ונמשים הבהירים על אפה כאילו חייכו ביחד איתה, "את יודעת מה? אולי באמת אני אלך על הורוד".
נאנחתי והתחלתי לנסוע, "לא! את יודעת מה?" היא נשכה את קצה השפה שלה, "אני אלך על שניהם".
"שניהם ביחד?" גיחכתי ופניתי לכיוון הדאנקן דונאטס, "אסון האופנה של השנה?" ניסיתי לראות את ארשת פניה דרך המראה.
"מצחיק מאוד" היא מרחה את הלק שלה באיטיות.
צחקתי ונענעתי את ראשי מצד לצד, פניתי פנייה חדה.
"אולי תיסעי קצת יותר לאט?" שאלה בהיסח דעת.
החניתי את האוטו ליד הדאנקן דונאטס, "תורך ללכת לקנות" חייכתי אליה בשחצנות.
היא הביטה בי במבט מופתע, "אבל אני הלכתי אתמול!"
"לא את לא" עפעפתי בריסי במהירות ,"ואולי כן…אבל בכל זאת?"
היא נענעה בראשה וגלגלה עיניים, "לא יעבוד לך. את פשוט לא עושה את זה נכון ריי"
נאנחתי, "שיהיה, בייגל מצופה בשומשום?"
"ב-ר-ו-ר" היא צחקקה וחזרה למריחת הלק שלה.
יצאתי מהאוטו וטרקתי את הדלת מאחורי, תחבתי שערה ג'ינג'ית מאחורי האוזן שלי ופתחתי את דלת הזכוכית, פעמון קטן צלצל עם כניסתי, הפעמון הזה תמיד גרם לי לחייך. הוא מה שייחד את הסניף שלנו מכל שאר הסניפים, פעמון קטן וסגול.
"פעמיים בייגל מצופה בשומשום ופעמיים קפה הפוך" חייכתי לסנדי שעמדה מאחורי הדלפק.
"זה תורך היום?" היא לחצה על כפתור מכונת הקפה, ונוזל חום מילא את הכוס.
הנהנתי, "כוחות השכנוע לא הלכו".
היא צחקה, אנחנו מכירות את סנדי מאז בערך הפעם הראשונה שקנינו כאן ארוחת בוקר לפני בית הספר, סנדי כבר רגילה אלינו.
היא הושיטה לי שתי שקיות נייר חומות וחייכה, שילמתי לה (עם טיפ כמובן) ונפרדתי מסנדי לשלום, "בהצלחה ביום הראשון של השנה השמינית" שמעתי אותה צועקת לפני שיצאתי.
נאנחתי וגלגלתי עיניים, "השנה האחרונה תודה לאל"
החלקתי למושב שלי והושטתי לדיאנה שקית נייר חומה, היא הביטה בי, "מה קרה ריי? סנדי לא הייתה נחמדה?"
"לא, לא. סנדי בסדר זה פשוט…" לא ידעתי איך להביע את עצמי.
היא הביטה בי בארשת פנים מודאגת, "זה הזאב הזה שוב נכון?"
הנהנתי ונשענתי אחורנית, "אני פשוט לא מבינה, אני בטוחה במאה אחוז שהוא הביט בי. ולא סתם, במבט חודר כזה, אחרי שהוא הרג ארנבת! ואני-אני-" התחלתי להתנשם כשנזכרתי בזה.
"זה היה בטח סתם חלום" היא ניסתה לחייך, "תתעודדי, אנחנו שמיניסטיות היום!" היא לחצה את כף ידי בכוח.
עיניה החומות היו כל כך חודרות, כאילו ניסו לקרוא אותי.
"אני חייבת לחזור ליער" לחשתי.
היא נאנחה, "בואי נלך, פשוט תשכחי את זה או-קיי?"
הנהנתי, "את צודקת" חייכתי אליה, "תודה לך".
היא חייכה את החיוך הזרחני שלה ופנתה לבייגל שלה, אבל אני לא הפסקתי לחשוב על אותו לילה אתמול, כשיצאתי לזרוק את הזבל ובחוץ הכל היה מושלג כל כך קר אבל אז ראיתי את הזאב, יוצא מהיער סמוך לבקתה שלנו, הייתה לו פרווה אפורה-לבנה ועיניים כחולות וגדולות והן הביטו היישר בי, וראיתי ארנבת מדממת מתחתיו, כל כך רציתי לגעת בו, בפרווה הזו שלו, לרגע רציתי לטבוע בתוכה, כלום מלבדו לא נראה בעיני. ואז כשהייתי מטרים ספורים ממנו הוא הסיט ממני את מבטו ונשף, ואז הוא פשוט הלך משם, משאיר מאחוריו עקבות בשלג.
החניתי את האוטו בחנייה של בית הספר ויצאתי , דיאנה יצאה גם היא וקימטה את השקית לצורת כדור. "את לא אוכלת את הבייגל שלך?" שאלה.
"אני לא רעבה" פניתי לכיוון הבניין הגדול של בית הספר.
נכנסנו ודיאנה נשמה נשימה עמוקה ושאפה, "את מרגישה את זה?"
רחרחתי את האוויר, "ריח של זיעה וילדים מסריחים שנמצאים כאן מהבוקר?"
היא תקעה אגרוף בבטני, "לא! אנחנו שמיניסטיות!"
חייכתי, "נכון! שנה אחרונה!" ניסיתי לשמור על מצב רוח מרומם.
נכנסנו לכיתה ותפסתי מקום ליד דיאנה, אבל כל היום לא הפסקתי לחשוב על אותו זאב שראיתי אתמול, אני רבתי עם אמא שלי בערב ואז היא הורתה לי ללכת לזרוק את הזבל, אני אפילו לא זוכרת על מה רבנו, אני רק זוכרת את הזאב, את עיניו הכחולות, הפרווה העבה ה-
"היי" אנשים מוכרים וגם לא מוכרים עברו על פני וחיבקו אותי, אמרו לי שלום ובירכו אותי. אבל לא הייתי שם, אם דיאנה לא הייתה מושכת לי את היד לכל מקום אני די בטוחה שהייתי מאבדת את עצמי לגמרי שם.
בסוף היום דיאנה הביטה בי, "אני חוזרת עם-"
אבל אז קטעתי אותה והבטתי בה, "אני נוסעת ליער"
"את בטוחה?" היא הביטה בי במבט מודאג, "חשבתי שנסע עם-"
"לא" אמרתי לה, "אני חייבת לבדוק משהו"
היא הנהנה ופנתה ללכת, מגפי המעצבים שלה רקעו ברצפה וראיתי אותה מצחקקת עם מישהו.
הגעתי לחיפושית הקטנה שלי והחלקתי למושב הקדמי, התנעתי את האוטו וטיפות מים קטנות קישטו את השמשה, הפעלתי את הוישרים ונסעתי לכיוון היער.
הדרך הייתה מלאה שלג וקרח, אני מקווה שיטפלו בזה היום. אני בטוחה שאמא כבר שכרה מישהו שיפזר לה מלח על כל קדמת המרפסת והכניסה לבית.
אהבתי את הבקתה שלנו ביער, אני אמא שלי ושרלוט, אחותי בת הארבע-עשרה גרנו שם, אבא שלי מת לפני שבע שנים בתאונת דרכים, תמיד שאני מביטה בעיניה החומות-דבש והחמימות אני נזכרת בו. אני ירשתי את המראה של אמא שלי, ג'ינג'ית חסרת נמשים ועור לבן כסיד, שיער חלק, ועיניים ירוקות.
רק לעומת אמא שלי אני… יצאתי אסון טבע (כלומר מאוד-מאוד מכוערת)
הייתי צנומה, צנומה מידי, והמבנה גוף שלי ממש לא היה המבנה גוף של הבנות האלה "מלאה-במקומות הנכונים" הייתי יותר בכיוון של "לא-מלאה בשום-מקום" ממש קרש גיהוץ.
ותווי הפנים העדינות של אימי לא משתוות לתווי הפנים המדוייקים מידי שלי שלא לדבר על הגובה שלי, הייתי יותר נמוכה מדיאנה וכן, זה אומר שאני מאוד נמוכה. בקיצור, אסון טבע.
שרלוט לעומת זאת הייתה מעט מלאה, היה לה שיער חום בהיר וגולש כמו שהיה לאבא ועיניים חומות ואוהבות.
נכנסתי ליער, העצים והשיחים שם, הכל היה עטוף בשמיכה מושלמת של שלג לבן וצחור. זה היה כל כך יפה.
ככל שהתקדמתי כך היער נעשה סבוך ויפה יותר.
"מה זה?" לחשתי, היה שם משהו, הוא היה מלא בדם ולידו עמדה נערה שצעדה הלוך ושוב.
עצרתי את המכונית ויצאתי, מתקדמת לעברם, "הי! הכל בסדר שם?" צעקתי.
הנערה פנתה להביט בי וארשת פניה הייתה דרוכה, היא לחשה משהו לדבר שהיה שרוי שם.
התקרבתי וראיתי נער ערום, שוכב שם, מדמם, תלתליו החומים היו דבוקים אליו והוא השתנק, הוא עצם את עיניו בכוח.
"מה קרה לו?" שאלתי בבהלה.
הנערה לא ענתה לי, הנער פקח את עיניו והביט בי בעיניים מצומצמות ואז ראיתי צבע כחול ומעט מוכר בעיניו.