חילופי העונות-פרק 12
"היי" שמעתי את לוק נכנס.
לא רציתי להביט בו, בלעתי את רוקי.
"היי" אמר שוב.
"היי" הנהנתי.
שתיקה.
הרגשתי את מגע ידו החמימה על ידי וחייכתי אליו חיוך חושף שיניים, "אני יודעת שמה שאנחנו עושים זה אסור".
הוא צחק והשתתק, "מה שעשית…"
"אני יודעת שזה לא בסדר" צחקתי צחוק בלי הומור.
"זה לא רק לא בסדר זה…זה הרג אותך" הוא הישר אלי את מבטו.
קימטתי אליו את גבותיי וצחקתי בקול, "לא זה לא, עובדה שאני חיה".
תומאס נכנס לפתע והביט במבט חייתי בלוק, הוא נראה נסער.
הוא רץ אליו ותפס אותו בצווארו, ידיו רעדו והשפה התחתונה שלו רטטה, "מה עשית לה?!" צרח.
"היא הייתה מתה תומאס! היא הייתה מתה…" לוק בקושי הוציא מילה מפיו.
"שחרר אותו תומאס!" הזדקפתי וכאב דוקר עבר בגבי.
תומאס הפנה אלי את מבטו החייתי, "אני אהרוג אותו, אני אהרוג אותו"
"תפסיק! תשתלט על עצמך!" צעקתי לעבר תומאס.
עיניו של תומאס נהיו עצובות והוא עזב את לוק, הבטתי בלוק מתרומם וחוזר על כיסאו, מביט בתומאס בשנאה.
"מה עשית?" שאלתי.
הוא לא הביט בי.
"מה הוא עשה?" פניתי לתומאס.
"אני מצטער" הוא לחץ עם שתי אצבעותיו על גשר אפו, "כל כך מצטער שלא ידעתי…"
"על מה?!" צעקתי עכשיו, "מה קרה?!"
"את הולכת להיות אשת זאב" אמר לוק, "הפכתי אותך".
הרגשתי את דמי אוזל מפרצופי, "אתה-מה?!" נגעתי בבטני, הרגשתי משהו מטפס לי במורד הגרון ומאיים לצאת בכל רגע.
"את גססת! אם לא הייתי מזרים לך מהדם שלי בשנייה האחרונה היית מתה! את קולטת?" אמר לוק.
הדמעות חצו את לחיי, "אני מעדיפה למות! מה עשית לי?!"
לא אביט במראה יותר בחיים, אני לא אשאר חיה עוד הרבה זמן.
"זהו שרוב הסיכויים שתמותי" אמר לוק בעצב, "הזרקתי לך לא בדיוק לנקודה הנכונה והמדויקת ויכול להיות שההתקף החייתי הראשוני יהרוג אותך, או שפשוט לא תצליחי להכיל את כל השינוי…"
הבטתי בתומאס שאיבד את עשתונותיו ובכה בהיסטריה, הוא לפת את ראשו בין ידיו והניע אותן מצד לצד.
"למה?!" הוא צרח עכשיו.
בכיתי גם אני והבטתי על תומאס, על לוק שהיה שפוף בתוך הכיסא בחוסר עונים.
תומאס ניגש לחלון ושבר אותו, הוא עמד לצאת ממנו.
"אני גם רוצה לבוא" יצאתי מהמיטה והרגשתי את אותה דקירת הכאב העזה.
"אל תתקרבי אלי!" צרח בזמן שתויי פניו המלאכיות והמושלמות שהכרתי הפכו לעיניים אדומות נפוחות, לחיים רטובות וסמוקות ושפתיו המלאות שהיו אדומות יותר מתמיד, הוא התנשם בכבדות.
"תומאס…" יבבתי חלושות וניסיתי לגעת בו, רציתי להיות בטוחה, רציתי מישהו לבכות לו את כל חיי שעומדים להסתיים, רציתי להירגע רק רציתי קצת עזרה.
"עזבי אותי" אמר וניגב את דמעותיו , "אל תתקרבי".
לוק עזב את החדר וטרק הדלת, הבטתי לעבר תומאס, אם ישאיר אותי לבד אני לא יודעת מה אעשה, ופחדתי לגלות.
תומאס עצם את עיניו והידק את אחיזתו סביב מותני. וככה קפצנו מהחלון והוא רץ, רץ כל כך מהר, ואני בידיו.
הוא יבב, בכה, צרח, ניסה לדבר אלי, ואז זה קרה, הקאתי והרגשתי את כל גופי רועד.
התנתקתי מאחיזתו והשתנקתי, הרגשתי את הגב שלי מתמתח והראייה שלי היטשטשה, ירקתי קצת. "מה קורה לי?!" צרחתי בזמן שפרכסתי על האדמה.
"לא…לא יכול להיות שעברו עשרים וארבע שעות" הוא יבב.
"מה קורה לי?!" הורידים שלי פעמו, והרגשתי את ציפורניי מתארכות, דם נקווה בהן כששינו את צורתן.
צרחתי, "תומאס!" הקאתי בזמן שציפורניי חזרו לצורתן הקודמת אבל החליטו להתארך שוב, בכיתי כל כך חזק עד שהרגשתי שאני לא יכולה לנשום יותר.
ופתאום הרגשתי את זרועותיו סביבי ורעדתי בזמן שלחש לי דברים מנחמים, הוא פתאום היה רגוע וצלול.
"תקשיבי לי" אמר.
צרחתי לתוך חולצתו ובכיתי.
"תעצמי את העיניים שלך" הוא אמר חלושות.
"כואב לי!" צרחתי.
"תעצמי אותן ריי" קולו רעד, היה לי כל כך קר.
עצמתי אותן בזמן שהתנשמתי בכבדות.
"את לא כאן, תדמייני דשא, דשא ירוק מאוד ואלפיי פרחים, מכל הסוגים והמינים ממלאים את הנחיריים שלך בריח של אביב" שמעתי אותו.
"רק אני ואת" הוסיף פתאום והרגשתי את נשימתו, נרגעתי וחיבקתי אותו בחוזקה, הכאב נפסק מעט אבל המשכתי לבכות.
"אני ואת הולכים בשדה פרחים, מחזיקים ידיים ועושים משהו שאת אוהבת, עושים פיקניק ומסתכלים על השקיעה ואז אנחנו מתנשקים" אמר חלושות.
הקשבתי למילותיו ולנשימות שלי, התמקדתי בהן ודמיינתי את הכל במוחי.
עבר נצח עד ששאל, "איך את מרגישה?"
"יותר טוב" בלעתי רוק וחיבקתי אותו, הוא ניסה להתנתק ממני אבל לא נתתי לו.
"אל תעזוב אותי" בכיתי.
"אני לא עוזב" אמר על מנת להרגיע אותי.
"מה קורה לי?" שאלתי אותו.
"אני אוהב אותך ריי" אמר לי.
הרגשתי את הכאבים חוזרים ונאנקתי בקול.
"אני אוהב אותך" הוא חזר על עצמו שוב ושוב, "אני אוהב אותך"
"אני רוצה לשמור עלייך, אני לא רוצה שתלכי, אני לא רוצה לעזוב אותך, אני אוהב אותך" קולו רעד.
"עשיתי את זה עשר שנים נכון? מה הבעיה להמשיך?" שמתי לב שדיבר יותר לעצמו, ניסיתי לגחך.
"למה עשית את זה?" שאלתי פתאום.
הוא נשם כמה נשימות עמוקות עד שענה שלי, "כי אהבתי אותך ריי. תמיד אהבתי. תמיד אוהב ושום דבר לא יגרום לי להפסיק"
"עד שאני אמות" הכאבים תקפו אותי.
"את לא תמותי, אם את תמותי אני אמות וגם אחרי שאני אמות אמשיך לאהוב אותך" הוא ליטף אותי בעדינות.
"אני רוצה לאכול" נהמה חייתית יצאה מפי.
"לא הלילה" אמר לי בנועם, "ריי בבקשה"
התחפרתי בתוך חזהו ונשמתי את ריחו, "תומאס?"
"כן ריי?"
"למה אתה אוהב אותי?"
הוא צחק, "זה דיון לפעם אחרת"
"אתה יודע משהו?" שאלתי אותו.
"מה?" הוא הנהן.
"גם אני אוהבת אותך"
תגובות (1)
קצר רצח ויפה רצח☺
אבל לא הבנתי, בסוף הפרק היא השתנתה או לא?
תמשיכי!!❤