חילופי העונות-פרק 4

נחיריי התרחבו והצטמצמו כתוצאה מהנשימות הכבדות שלי, "אוקיי, אוקיי, כן, תהיה עסוק בלהיות נער מסתורי, כן, אני בכלל לא בפניקה".
הוא שילב את ידיו ונשך את שפתו התחתונה, נשען אחורנית על קיר בית החולים והביט בי בחוסר סבלנות.
"אתה לא רציני שקפצת-ש-ש-שמהמיטה-ואחות ו-" רציתי לצרוח, לבכות, אבל רק גמגמתי בהיסטריה.
נשמתי נשימה עמוקה, מנסה להרגיע את עצמי, "לא קול" הצלחתי לומר, "לא קול…"
הוא נחר נחרת בוז והביט בי במבט מזלזל, "וגם רואים עלייך שאת יודעת מה זה קול"
הזעפתי את פני לעברו, "היי. היי. היי. אתה באמת-אתה לא עושה את זה עכשיו" תקעתי את הציפורן שלי בחזהו, "אתה מטורף"
הוא רכן קרוב אלי, כך שיכולתי להריח את הצחנה של הזיעה (טוב נו. ואולי היה ריח די נעים של לימון), "מצחיק נכון?" לחש.
הרגשתי רטט בכיס האחורי של הג'ינס שלי ונאנחתי, הנייד שלי צלצל.
עניתי בידיים רועדות בלי להסיט את מבטי מתומאס, מנסה לשמור על ארשת פנים עצבנית, אך הוא נראה רגוע ויותר מזה מזלזל.
"כן?"
"ריי? מה קורה?" קולו של סיימון נשמע בצדו השני.
"סיימון" דמעות נקוו בעיני, "סיימון…אתה לא מבין מה קורה כאן…"
"מה? ריי? איפה את? הכל בסדר?"
"סיימון…" יבבתי והצמדתי את הנייד חזק לאוזני, "יש פה אחד הוא מטורף הוא-"
תומאס הסיט את מבטו ורחרח את האוויר, הוא קימט את גבותיו והתרחק לאט, "זמן הרחמים והדרמות תם. קדימה הולכים" הוא הרים אותי והניח אותי בכוח על כתפו.
"סיימון!" צרחתי בכוח לתוך הנייד.
"ריי! תחזיקי מעמד! איפה את? מישהו חטף אותך?" סיימון נשמע לחוץ, כמו החבר הכי טוב שהיה פעם.
"פשוט תשתקי כבר, בכיינית" שמעתי את תומאס.
"תשתוק אתה!" חבטתי עם רגלי בפניו, הוא עיווה את פניו וזרק אותי על האדמה.
נחבטתי בחוזקה על האדמה , הכאב פילח את צד גופי, הוא היה צורב, חזק, מאיים.
הנייד עף לי מהיד והתנפץ, השיער האדמוני שלי כיסה את פני.
רגע ארוך מאוד הייתי בטוחה שפשוט ננטשתי שם, בלי יכולת לזוז או להוציא מילה.
דמעות חמות זלגו במורד הלחי שלי בזמן ששכבתי שם על השלג המלוכלך, קר לי.
זרועות הרימו אותי בעדינות, כאילו הייתי כלי חרסינה שביר.
"אני מצטער" שמעתי את קולו העמוק של תומאס.
לא יכולתי לומר מילה, הנחתי לעצמי להשעין את ראשי על חזהו המצחין והרטוב מזיעה.
"אני באמת לא מת על זה שצוות של רופאים רודפים אחרי" הוא הוסיף והתחיל ללכת.
עצמתי את עיני והשפה התחתונה של רטטה, הדמעות המשיכו לזלוג.
"היי…היי, אל תבכי, אני מצטער" הוא נעצר.
הוא היה כל כך מסריח, זה היה זוועתי, אבל לא היה לי דבר אחר לעשות, כאב לי ולא יכולתי להתנגד לעזרה. ברור שכשאני אגיע הביתה מיד אטלפן למשטרה ואולי גם לאיזה בית משוגעים.
"אתה דוחה…" אמרתי והשתעלתי.
"אני מצטער" הוא חזר על עצמו, "לא התכוונתי לפגוע בך".
נשמתי נשימות עמוקות ועצמתי את עיני.
"אני מסריח?" הוא שאל.
הנהנתי.
הוא הניח אותי בעדינות על השלג, פקחתי את עיני, מה הוא עושה?
הוא פשט את חולצת בית החולים המזעזעת שלו וניסה לחייך אלי.
"מה אתה עושה…?" שאלתי בצרידות.
"חשבתי להיות פחות מלא בזיעה, אולי זה יהיה עבורך טוב יותר" הוא הרים אותי, עורו היה חם, באופן ממש מפתיע וחזהו היה שרירי למדי, הוא נשם נשימה עמוקה כשהצמדתי את ראשי לחזהו החשוף, הוא השמיע אנחה.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" נרתעתי לשמע האנחה שלו.
"השיער שלך מדגדג אותי" הוא צחק, אלוהים זה היה ממש מטריד.
"תוריד אותי…" השתעלתי, " תוריד אותי מיד".
"כן? אוקיי? ומה יהיה אז? פשוט תקפאי כאן למוות?"
הוא צדק, עדיף שיביא אותי הביתה ואז אטפל בו כמו שמגיע לו.
"קח אותי הביתה…" נאנחתי.
החזה שלו רטט, "תחליטי".
יבבתי, "אני רוצה הביתה…"
פגשתי במבטו, גם דרך החשכה הבחנתי בעיניו הכחולות הנוצצות והחמות, הוא כל כך חמים… התלתלים שלו נצמדו למצחו מרוב שהזיע.
"איך כל כך חם לך…כשכל כך קר?" שאלתי.
הוא נאנח, "אני מחמם אותך?"
הוא התעלם מהשאלה, הוא מתחמק.
"אתה יודע…גם לי היה משהו כזה" צחקתי.
הוא התחיל ללכת במהירות, "מה היה לך?" שאל כאילו באמת התעניין.
"בחורפים הקרים ביותר…אחותי אמרה שאני חמה…ובאמת היה לי חם" השתעלתי, "ואז חיבקתי אותה וכל החום אזל ממני בבת אחת וגל של קור…" השתעלתי.
הוא נעצר והביט בי, "את מוזרה".
עצמתי את עיני וגיחכתי, "גם אתה קצת מוזר".
הוא צחק, "כנראה".
פקחתי את עיני וניסיתי להביט בו, אבל הוא הביט קדימה וארשת פניו הייתה רצינית.
"תומאס?"
הוא הרכין את מבטו אלי וחייך, הצלקת הבהירה שלו נגלתה לפני. פגם אחד קטן בפניו המושלמות.
"את רואה שכשמכירים הכל נהיה הרבה יותר נחמד? את מוזרה…אני מוזר… לא היית צריכה להיבהל ממני כל כך" הוא אמר, בקול רציני.
הבטתי על הדרך, "אני גרה בקצה יער-"
"בבקתה קטנה וחומה, עם אחותך ואמך" הוא הנהן.
הבטתי בו, "כן" קמט נהיה בין גבותי, "כן".
הוא המשיך להביט קדימה, "לכי לישון, תכף נגיע".
כן. אני גם אישן בידיו של איזה מטורף. אני לא עניתי ורק הבטתי בו.