חלון (פרק 1)

ניסיתי לפקוח את עיניי, אך הרגשתי שהן דבוקות אחת לשנייה, אם אפקח אותן, הן יקרעו. השתדלתי ממש, וכאבים פילחו אותן. אני עיוורת? שאלתי את עצמי והתאמצתי עוד יותר. הצלחתי ופתחתי חריץ קטן, וראיתי את העולם. העולם, גיחכתי בקול. הייתי צריכה למצמץ מספר פעמים בכדי לא להסתנוור מהאור הבוהק שתקף את עיניי. הייתי בחדר קטן, צר וחנוק, ללא חלונות. לא, בעצם יש חלון, מעל מיטתי, אך הוא סגור ונעול. הנעתי את רגליי, הרגשתי שלא הזזתי אותן הרבה זמן. נאנקתי שניסיתי להזיז את ידיי וטיפת דם קטנה זלגה למורד אמת היד עד שטפטפה על הכותונת הלבנה שלי. היד שלי מחוברת לאינפוזיה שהזרימה מים ומזון לגופי. "מעניין כמה זמן אני פה" לחשתי וגיחכתי מעצם המחשבה שאני לא זוכרת כלום. לא מי אני, ולא מי משפחתי. האם יש לי בכלל משפחה? שאלתי את עצמי ולפתע נפתחה הדלת. "אנה, אנה!" אישה מבוגרת צעקה בפתח, וקפצה לחבק אותי. טוב לדעת שקוראים לי אנה. "זהירות," לחש גבר בקול עבה, נדמה שזה היה הרופא "היא חלשה עכשיו". האישה עם עיניים הסוערות כים ליטפה את שיערי בעדינות, כחששה שאשבר תחת משקל ידה הדקיקה. "את בסדר?" היא לחשה בקול שבור, דמעות נטפו מעינייה. "מי את?" שאלתי בטון נמוך. אז זה הקול שלי שאני לא לוחשת. האישה שעמדה מולי פערה את פיה וגבותיה הדקיקות התחברו. היא ניסתה לדבר אך לא היו מילים בפיה. בסופו של דבר, היא רק חיבקה אותי ולחשה "הכל יהיה בסדר" מספר פעמים. לא הבנתי מה יכול להיות בסדר שהזכרון שלי דפוק, אני לא זוכרת מי אני בכלל. האישה התיישבה על הכיסא ליד מטתי ואווררה את פניה בעזרת נפנוף ידיה מספר פעמים. הייתי מותשת, למרות שהבנתי שרק קמתי משינה ארוכה. לפני שהספקתי לשאול אותה מי היא, נרדמתי. "זה היה מזעזע, כיסאות עפו לכל עבר והשתיקה ששררה היא זאת שהפריעה לו. אנה הביטה בו בעיניים מהופנטות. היא ניגשה אליו והציגה את עצמה "שלום, קוראים לי אנה" וקדה קידה קטנה. המקום עצמו היה מפואר וגדול, אך הרוס. החלונות הגדולים היו מנופצים, המנורות שרופות, הקירות הלבנים מכוסים בצבע ארגמן שלא היה שם מקודם. ירייה, ועוד ירייה. אך הוא לא שם לב שאנה דברה אליו, עד שפגע בו הכדור בראש והוא התמוטט על הרצפה." פקחתי את העיניים בבהלה. התנשמתי בכבדות והזעתי. זה היה כל כך מציאותי. כל הדם וההריסות. שהפנתי את ראשי בכאב רב, ראיתי את אותה האישה שוב. רציתי לפנות אליה, אך לא ידעתי איך. אמא? דודה? אחות? בסוף הסתפקתי בדבר שיעזור להכל, "סליחה?" שאלתי וכחכחתי בגרון "מי את בשבילי?" הבנתי שהטון הנמוך היה חד פעמי, אחרי שכחכחתי בגרון קולי נהיה עדין כשל נערה מתבגרת. "בת כמה אני? כמה זמן אני פה?" הוספתי בדיוק בזמן שהיא פצתה את פיה לענות. "אני אמא שלך, נעים להכיר אנה" היא חיבקה אותי "את באמת לא זוכרת כלום?" היא שאלה והפנתה בידיה אל תוצאות הבדיקות שערכו לי, כנראה כשנרדמתי. כמו שהיה רשום שם, הזכרון שלי נעלם והוא יחזור בהדרגה. "את בת 17" היא אמרה ובחרה את מילותיה בקפידה "את פה הרבה זמן. יותר מדיי זמן". דברתי בשקט, היה כואב לי לדבר, "אמא," היה מוזר לי להגיד את זה "כמה זמן אני פה? למה אני פה?". אני הנידה בראשה, דמעות עמדו בעינייה, והיא יצאה מן החדר. כשבאתי לקום אחרייה, שמתי לב שהחלון פתוח. ללא סורגים עבים, ללא מנעול. פתוח, ואוויר נכנס ויוצא ממנו.