חסרת כול- פרק ראשון

"אף אחד לא אוהב אותי!" חשבתי לעצמי בתסכול, צנחתי על המיטה בעייפות. הצמה השחורה הכבידה עליי, האיפור המטופש הכביד עליי, ומשסכת השמחה התמידית שלי לכאורה הכבידה עליי. רציתי לבכות, אבל לא הצלחתי, פניי נשארו מחוייכות, מזוותות, חסרות שינוי, פרצוף מגוחך התקוע על גוף מלא בעצב, בדידות, כעס, זעם… הכול חוץ משמחה.
"זה לא פייר!" צעקתי, קולי הדהד בחלל החדר הגדול הזה, שכלל בסך הכול מיטה אדומה כדם, מיטת אפריון אדומה כדם. הדהוד קולי הפחיד אותי, קפצתי וטמנתי את ראשי בכרית ביללות. לא היה לי אכפת שלאחר מכן הכרית תהיה מלאה בעקבות של מסקרה שחורה וצלליות לבנות.
"אז תבכי" אמר קול לועג מכיוון הדלת. היא נפתחה במין חריקה ונסגרה בטריקה חסר משמעות, שהרעידה אותי, קפצתי בשנית ומצאתי את עצמי אל מול הפרצוף הבהיר של ילד בן 13, שיערו היה קלוע בצמה ארוכה על גבו, ובגדי האימונים שלו כמעט נפלו ממנו, בגלל מידותיו הקטנות. עייניו הכהות.
"תפסיק להפחיד אותי ככה מיירון, מה אתה עושה פה?" התיישבתי והסטתי את שיערי אל מאחורי אוזני, נושכת את שפתי במין מתח. מה יש לו לעשות בחדר שלי?
"את קטנה!" הוא מלמל. נהמתי. הוא גיך בגרונו והמשיך "המפקד סלומון שלח אותי ללוות אותך היום"
"אני לא צריכה מלווה" עניתי במהירות, מסמיקה.
הוא נהם בהסכמה. "אם את רוצה אני אצא ברגע זה, לי יש מה לעשות." הוא אמר בהחלטיות.
"באמת? שמעתי בהאימונים התבטלו בגלל מישהו שנפגע" אמרתי במין לעג.
"תנחשי מי זה?" הוא האדים וקימץ את אגרופיו, גבותיו זוותו ועייניו נעצמו.
"בטוח שלא אתה" אמרתי מיד.
"אריק, זה מי!" הוא לחש. "זה למה יש לי מה לעשות" הוא אמר, פהתחיל לרוץ במהרה אל מתחם בית החולים.
"אוי ויי" מלמלתי.נשכבתי על המיטה במין עצב.
"רגע, אריק?!" חלחל לראשי אותו המידע.
"הוא הנפצע!"