חתומים- פרק שלישי

פרק שלישי! אז כן, הפרק הקודם היה קצר מקווה שהפר הזה יענה על כול השאלות שלכם, אז ראשית כול אגיד רק שהסיפור הזה היה שונה מהסיפורים שאני כותבת כי נקודת המבט פה היא שונה היא מצד של האויב אז תתחילו לפתח ראש פלילי.

***
פרק שלישי- עצבים בליתי נשלטים

היא הלכה לאורך הרחוב, חגורת הנשק שלה הייתה צמודה על רגליה, אבל היא הרגישה עדיין עירומה מידי, לא בגלל שהוא ניצל אותה אפילו מבלי להגיד את שמו, אלא בגלל העובדה שהיא תמיד נהגה לברוח, אבל הוא ברח לפניה. פעם ראשונה שהיא נתנה את עצמה בקלות כזאת וגם כאן היא מקבלת סירוב. היא המשיכה ללכת, מגפיה השמיעו את התקתוק המוכר שלהם, והיא נזכרה שכול המסמכים של לוק נגנבו.

"איזה עצבים!" צעקה בקול, כול המנורות ברחוב התנפצו לאלפי חלקים, החלונות התנפצו תחת רגליה והמדרכה התפרקה תחת תקתוק העקבים שלה. היא הרגישה שנצלו אותה, היא הפסיקה לבכות עוד לפני עשרות שנים, אז זה היה קשה, עכשיו זה סתם מעצבן. עברו כמעט ארבעה עשרות מאז שהיא נחתמה מאז היא מכרה בעצם את נשמתה לשד תחמן ששיקר לה, שאמר לה שהיא רק תחיה לנצח. אבל כול זה היה שקר.
היא הייתה מכונת הרג, עוברת קרבן, קרבן ללא רגשות והעבירה את ההודעות שלו. עם הזמן זה התחיל למלא בה כעס בליתי נשלט, לא שזה הפריע למשהו, היא הייתה מתה עבור כולם, עבור אימה, עבור אביה, אחיה. כולם. היא הייתה שם, תמיד, בחתונה של אחיה, במות סבתא, היא הייתה שם ולאט מילאת את החוסר בשנאה. היא שנאה את הכול, את העבודה שלה, את החיים הארורים לה, את העובדה שהיא נשארה בת שבע-עשרה לנצח. אומנם היא לא נראית בת שבע-עשרה, אבל היא לא השתנה מאז שהיא מתה, לא השמינה, לא גבהה, לא רזתה, אפילו שיערה נשאר אותו שיער ארוך בצבע ארגמן.
לא משנה כמה רצתה לשנות את העתיד הוא נשאר עבורה אותו דבר. היא בחיים לא תתחתן, בחיים לא תנהל חיי זוגיות רגילים, בחיים לא תהיה מאושרת. עצם העובדה שהיא כבר מתה מזמן לא שינתה את ההרגשה שלה.

היא המשיכה ללכת ברחוב הקר, ולא הרגישה את הקור, היא מזמן לא הרגישה קור. תקתוק העקבים שלה כמעט יכל להעיר את המתים, הרחוב שרר בדממה, דבר שקצת גרם ללוריאן לחשוש. בדרך כלל תמיד היה רעש כול שהוא בחוץ. היא החליקה את אצבעותיה מטה, לחגורת הרגל שלה, מחפשת אחר הסכין המעוגל שלה, אך ידיה לא מצאו אותו, היא עצרה, והביטה מטה, הסכין נעלם. איך היא לא שמה לב?! הוא שדד ממנה את הסכין האהוב שלה! זעם שרר בגופה של לוריאן, היא המשיכה ללכת מוכנה לכול דבר שיבוא בדרכה,
אך היא לא ציפתה שהקרקע תרעד תחת רגליה.

היא נפלה ארצה, שלדים קמו מהמדרכה וחיבקו את גופה מטה, היא ניסתה להיאבק, אך לשב, עיניה חיפשו דרך להימלט, היא החזיקה את גופה ביציבות מושלמת מושכת את ידה לחגורת רגליה, מחליקה בעזרת אצבעותיה את הסכין הקטן ששמרה לשערת צרה היא הרימה את ידה, הכוח שהיה בגופה כעת היה ללא גבולות. היא השתחררה מאחיזתם של השלדים מחפשת את מי ששלט בהם, היה קל להבחין שמי ששלט בהם היה צייד, צייד בעל ניסיון. היא החלה לרוץ, רצה מהר כל כך, היא הרגישה אותו בסביבה, היא ידעה שהוא שם. היא סובבה את הסכין הקטן בידה, רואה את הצייד ששלט בשלדים.

"אז ראית מאיפה זה באה, קבלי את ברכותי." אמר הצייד ויצא ממחבואו, לוריאן התקרבה אליו כעת יותר באטיות, היא עדיין לא ידעה מה הוא מחזיק בשרוול.
"את הרג היום את חבר שלי, אני לא אוהבים שלוקחים ממני את ההנאות שלי. " אמר הצייד בבוז והתקרב, זה היה איש בשנות השלושים לחיו, צנום, גבוה בעל משקפיים רחבים, ילד מחשבים. אמרה לעצמה לוריאן, מתקרבת ללא חשש.
"תמצא לעצמך חבר חדש, לא בעיה." אמרה בטון משועשע, הצייד התקרב ללוריאן בכעס אדיר, מוציא ממכנסיו רובה ארוך וישן. לוריאן לא פחדה. אי אפשר היה להרוג אותה בשום צורה אפשרית, היא כבר ניסתה הכול: תליה, תרופות, גובה, חיתוך ורידים, כלי נשק, היא עברה רשימת עינוים עצמים עבור חופש נפשי, שום דבר לא עזר, היא תמיד התעוררה בכאבים, התעוררה מכאבים יותר גרועים מהמוות עצמו.

היא החלה להתקדם ללא חשש, במהירות. מחזיקה ברובה כשהוא יורה לכיוונה כמה פעמים. "מה את לעזא-" היא סתמה את פיו ברובה שלו, שמה על ידיה כפפות עור שחורות ומעבירה את ידו של הצייד על ההדק, "חבל שתאבד את חייך בגלל משהו שאהב כסף יותר מהכול. " אמרה וירתה. מרגישה כמה כדרים במרכז בית החזה שלה.
היא הוציא בעזרת כפפה סטרילית את הכדורים ללא חשש וניגבה את הרובה מהתביעות אצבעות שלה וממלאת אותו בתביעות האצבעות של הצייד.
היא התגנבה בחשאיות לביתה, מורידה את שמלתה מגופה ונכנסה להתקלח.
***
היא התעוררה רק אחרי שש שעות, מרעש נוראה. "לעזאזל ג'ס!" צעקה לוריאן, יוצאת מחדרה לסלון. "בוקר אור דובשנית." אמרה בחן ג'סיקה, מכינה שייק פרות בקולי קולות.
"את רוצה להרוג אותי?" תהתה לוריאן וסידרה את שיער הארגמן שלה. "לא, רק מנסה להעיר אותך." אמרה בכעס. לוריאן בלעה את רוקה והתיישבה על בר.
"איפה היית אתמול בלילה! אני חיפשתי אותך, רציתי לצאת אבל אבא שלי לא הרשה לי ללכת עם ברט, ואו את- לא נכון!" אמרה ג'סיקה במין אות לאי אמון והתקרבה ללוריאן. "מי זה?!" אמרה בחיוך מלבב, הנערה הקטנה הזאת עצבנה את לוריאן, אבל היא הייתה האחיינית שלה, היא אומנם לא ידעה זאת, אבל ג'סיקה הייתה הבת של אחיה הגדול, והן היו שכנות וחברות הכי טובות.

"סתם משהו, שכבנו והוא ברח." אמרה לוריאן, שותה קפה בכעס, כשנזכרה בממזר שגנב לה את הסכין ולקח לה את התיק.
"אני כל כך מצטערת, אחרי שאת ובראיין נפרדתם לא ראיתי שיצאת עם משהו… חשבתי שמצאת לעצמך כבר חבר." אמרה ג'סיקה בקול אומלל ותפכה על גבה של לוריאן. לוריאן אף פעם לא יצאה עם אף אחד, זה היה אחד החוקים שלה בהסכם עם ממון: לא לצאת, לנסות לבנות משפחה, לא לאמץ בעל חיים כול שהו, לא לחיות. בראיין היה סתם תחפושת כדי לברוח בלילות לעבודה שלה. ג'סיקה פגשה פעם אחת את לוק, ומאז היא לא הפסיקה לחשוב שהם ביחד ומאז אגדת 'בראיין' התחילה, חבל שהיא נגמרה מהר מידי.
היא לקחה אוויר לריאותיה והכינה לעצמה חביתה, מגלגלת אותה במחבת ומנסה לשים אותה בצורה מסודרת על הצלחת, עם ארבעים שנות ניסיון בבישול היא עדיין לא הצליחה להשאיר את החביתה שלה שלמה ולא שבורה או דבוקה למחבת. היא התייאשה אחרי שהחביתה נדבקה למחבת ואכלה באטיות את מה שהיה אכיל.
"את לא יוצאת לעבודה שלך?" תהתה ג'סיקה מתארגנת ללכת לשיעור. "אין לי כוח." הודיע לה והוראתה לה ללכת לביתה. "את יודעת שאבא שלי בחיים לא ייתן לי ללכת עם החצאית הזאת, תני לי לנסוע אתך, בבקשה!" לוריאן הרימה גבה בכעס, אחיה הגדול ראה אותה כמה פעמים כחברתה הטובה ביותר של ג'סיקה, ואף פעם לא ניזכר בה, זה העציב אותה ועודד אותה בשני סיבות: ראשית, היא יכלה להתגורר לידו מבלי שהוא שם לב, שנית היא יכלה לרגל אחרי משפחתה בשביל להיות מעודכנת. אבל העובדה שהוא לא זכר את המראה שלה העציבה אותה, אפילו השם שלה, זה גרם לה מין חור קטן בלב, שלאט התמלא בשנאה.

"לכי תלבשי, לא רוצה שאבא שלך יציק לי." אמרה והתרוממה להתלבש.
"מה ביקשתי חצאית?!" לוריאן הסתובבה אליה בכעס. "אני אקפיץ אותך, אבל תחליפי את החצאית, אבא שלך בכול זאת גר דלת מולי." לחשה והלכה לה לחדרה, מוציאה מכנס ג'ינס צמוד וחולצה שחורה היא אף פעם לא נראתה כמו בלילות שלה. היא שמה על אפה משקפיים רחבות מסגרת ויצאה. מביטה בג'סיקה שניסתה להידחף למכנסי הג'ינס. היא פתחה את הדלת ולקחה את המפתחות, ממתינה שג'סיקה תבוא. בינתיים היא ראתה חבילה גדולה מחכה לה מחוץ לבית. היא פתחה אותה באדישות וראתה על החבילה. 'ישירות מהגיהינום, חומד.' ונשיקה אדומה לצידה. לממון היה חוש הומור מגעיל, את זה היא כבר הבינה. "אמא שלך שלחה לך מתנה?" תהתה ג'סיקה ויצאה לכיוון המעלית, בעוד לוריאן מחייכת לאט ולחשה לעצמה 'לא ממש' מהיר כזה.
***
לוריאן פתחה את דלת החנות, מתיישבת על כיסא הקופה ופותחת את החבילה. סכין מעוגל חדש ומסמכים על בסיס נייר שחור. עד כמה שחוש ההומור של ממון היה גרוע היה לו חוש טעם מעולה, הדפים היו כתובים בצורה מדהימה וברורה ויותר מכך הטעם שלו בבגדים היה יותר נחמד מזה, הוא שלח ללוריאן שמלה צמודה בצבע בורדו, היא הניחה אותה בצד והחלה לדף דף בדפים של המשימה מהדף השחור. שם הקרבן הוא ניק, היא הביטה בנתונים שלו, צייד, גיל תשע-עשר, גבוה, בעל כושר טוב. היא התחילה להבין למה לוק כל כך נבהל מהמטרה הזאת. היא עברה לתיאור הקרבן והיא כמעט התחילה לקבל התקף עצבים חדש. הקרבן הזה זרק אותה אמש אחרי ששדד אותה ואחרי שניצל אותה. היא בלעה את רוקה והרגישה איך הדם עולה אל פניה מכעס.