טעות גורלית פרק 3

שכבתי בין סבך החיטים הגבוהים והבטתי אל השמיים הבהירים .
חיות שמפוסלו בעננים החלו לרחף אל מול עיני . כל כך הרבה מועקה .
ניסיתי להשתחרר , להירגע , הרי אין פה שום דבר שחשוב לי .
למה כל כך קשה לי לעזוב ? אני חושבת ששדות הנחיתה היו הסיבה העיקרית לזה.
לפני שהגעתי לפה , עברתי דרך החדר וברגע האחרון ,הכנסתי את החפצים המשונים שמצאתי בשדה אל תוך התיק . ביד אחת אחזתי חזק את החפץ המלבני עם העטיפה האדומה קרוב לחזי , וביד השניה הגנתי על עיני מפני השמש. לפתע קול שריקות רוח מחריש אוזניים הפר את שלוותי .
זאת היתה רחפת מתכתית וקטנת מרחבים שנחתה כמה עשרות מטרים ממני ,
לא נראה לי שהם ראו אותי כי הייתי מוסתרת בין ענפי החיטה הגבוהים . דלת המתכת נפתחה בקול צווחני ומצמרר להחריד ומתוכה יצאו ארבעה בני אדם . שלושה שומרי חוק , במדים כחולים תואמים ונער אחד בלונדיני אזוק שלשאלות בינהם . הנער דימם מהאף והיה נראה כאילו הוא זקוק לעזרה במידה רבה. הוא היה נראה מסוחרר ומבטיו השתללו כה וכה ולפתע , מבטו נח עליי . הוא זיהה אותי .
"אנה " הוא אמר ללא מילים .
" תברחי מכאן " הוא ניסה להעביר לי .
מבטו נואש מבולבל ועצוב , אבל הוא היה נחוש בדעתו להעביר לי מסר .
הוא מזהה אותי . עכשיו זה בטוח .
הדם הנוזלי התערבב עם לכלוך על עורו , אבל הוא נראה טוב לב וטהור כפי שלא ראיתי מעולם .
צימצמתי את עיני כדי שאוכל לזהות אותו יותר טוב אבל הוא לא היה מוכר לי . אפילו לא קצת .
הוא לא הרפה ממני , אף על פי ששומרי החוק גררו אותו במורד שביל האפר שחוצה את השדה .
ציפור שיר קטנה החלה לשיר שירים מרגיעים ופתאום שמתי לב לפרפרים קטנים ולבנים .
ניסיתי להרגיע אותו , להעביר לו במחשבותי שהכל יהיה בסדר , אך הוא כבר היה אבוד .
ברגע שיסיים לחצות את שביל האפר , גורלו נחרץ . עקבתי אחריו במבטי וידעתי שכבר לא אוכל להציל אותו . הם עבר את השער החשמלי וקול ירייה השתיק את הציפור המזמרת . זהו . רק אחרי כמה דקות שבהן בהיתי בנקודה האחרונה שבה ראיתי אותו , הבחנתי בגוש לבן ומקומט שנח על שביל האפר ,
הרוח עברה באותו מקום , אך בכל זאת לא הזיזה אותו אפילו מעט . זחלתי לעברו על ארבע וכפות ידי נשרטו עד זוב דם . הנעליים שרק השבוע קיבלתי בגלל שמידתי גדלה כבר הפכו לבלויות ומכסות בוץ ואבק . חטפתי את הגוש המקומט ופתחתי אותו . זה היה אותו לוח דק שעליו היו כתובות המילים , זה שמצאתי ממש כאן , בחורשה . על הפריט הזה היה ציור מדהים שלי ושל הנער הבלונדיני מצמידים שפתיים באופן מוזר ומתחתיה היו משורבבות כמה מילים .
" גם אני 'אוהבת' אותך " זהו היה כתב היד שלי , ללא שום ספק .
הכנסתי את הפתק עמוק אל תוך התיק , יחד עם הספר .
התכופפתי ורצתי הכי נמוך שרק יכלתי . הגעתי בדיוק בזמן אל חדר מכונת הזמן .
הזקן הממושקף בחלוק הלבן והזקן השני והשמנמן שוחחו
"אתה בטוח שזה הדבר הנכון לעשות " אמר השמנמן .
הממושקף רק הינהן . הם יבו סביב שולחן קטן כשבידם משקה חום ומוזר שאף פעם לא ראיתי בעבר .
למזלי הדלת היתה פתוחה . התכופפתי ונכנסתי במהירות שיא אל תוך המכונה .
בפנים היו שתי מקומות וממש מאחוריהם חלל קטן אבל מספיק גדול כדי שאצליח להידחס בו .
כפתורים בצבעים שונים היבהבו ונדלקו ושני המדענים נכנסו למכונת הזמן .
בלי שום מילה מיותרת , זה התחיל . המכונה רעדה , או יותר נכון לומר – רטטה בצורה מדגדגת .
והרגשתי תחושת חלחלה זורמת בתוכי . הכל נכבה בשנייה . חושך גמור . "האם ההליך השתבש?" שאל המדען השמנמן בקול צרוד שמרמז על לחץ מוסווה .