טרובאדורים. פרק א- מישל.

כשהייתי בת ארבע, אולי שלוש, מישהו לקח את ההורים שלי. אני זוכרת שכשקמתי בבוקר למחרת, באחוזה הגדולה שבה גרתי אז, ראיתי אישה שמנה יושבת על כורסת העור שהייתה בסלון שלנו.
"איפה אמא שלי?" שאלתי אותה, כי יחסית לילדה בת שלוש הייתי חכמה וידעתי שאם היא נמצאת בבית שלי אז היא מכירה את ההורים שלי.
"לא יודעת" היא אמרה. "כל מה שאני כן יודעת הוא שעכשיו אני אמא שלך." היה לו קל עבה כזה שהזכיר לי מרשמלו גדול, לא יודעת למה. אני זוכרת שפחדתי ממנה. אני לא זוכרת מה קרה אחר כך כי הייתי ילדה קטנה. ולמרות שהיא הייתה אמא שלי מאז שהייתי בת שלוש, מצאתי את עצמי כאן בחדר החשוך הזה, באיזה חווה מרוחקת באמצע שום מקום, רחוק מהאחוזה שכבר מזמן לא שלי כנראה. כל מה שיש לי הוא תיק אחד שחור מעוטר בפרחים סרוגים, אין בו שום דבר ובכל זאת אני שומרת עליו כמו כספת.
לכל אחד מאתנו יש משהו, משהו אחד קטן, בגלל שאנחנו עשרים בנים ועשרים ושתיים בנות והחווה הזו קטנה כל כך לכולנו. חוץ מלאדון וגברת נוז והמשרתת האישית שלהם, להם יש אחוזה, ממש ליד האורווה הנטושה שבה אנחנו ישנים. אסור לנו להתקרב לאחוזה למרות שגברת נוז אמרה לנו שמעכשיו זה הבית שלנו והיא האמא החדשה שלנו. עד עכשיו היו לי שלושה אימהות. ועל זה אני חושבת הלילה. המחשבות שלי רצות מכאן לשם ובחזרה ופתאום אני רוצה שיהיו לי כנפיים, כדי שאוכל לעוף ואז לראות את כל המחשבות שלי בבת אחת.
מעניין אם מישהו ער עכשיו, מביט על התקרה המאולתרת ורץ בין מחשבות שלא קשורות אחת לשנייה. הייתי מדברת עם ברי, אבל היא ישנה וחולמת על משהו. כשהיא מחייכת והעיניים שלה עצומות היא תמיד חולמת על משהו. ברי אף פעם לא מחייכת כשהיא חושבת על משהו, אפילו אם הוא טוב, זו עובדה.
"מישהו ער?" אני לוחשת בלי לצפות לתשובה, סתם ככה החלטתי לשאול מישהו באמצע הלילה אם הוא ער.
"מישל?" מישהו לוחש בחזרה. אדם.
"אתה ער?" אני שואלת.
"לא, אני מדבר מתוך שינה." הוא אומר ואפשר להרגיש שהוא מחייך. הוא תמיד צוחק מהבדיחות של עצמו, אפילו שהן כמעט אף פעם לא מצחיקות. למעשה, לא פעם ייעצו לו להפסיק לספר בדיחות ולנגן יותר בגיטרה שלו. זה הפריט שלו, גיטרה.
הוא סיפר שהגיטרה שלו, שלמעשה הייתה של אח שלו, מסתובבת איתו מהיום שהוא מת. ואחרי שאח שלו מת, ההורים שלו לא ראו טעם בגידול ילדים. כן, כאילו אח שלו היה הבן היחיד שלהם. זה קצת עצוב כשחושבים על זה, כי במקום לטפח את מה שנשאר פשוט זורקים אותו. אז בהתחלה הוא הלך לבית מחסה ואחר כך אדון נוז אימץ אותו. למעשה, אדם הוא הכי וותיק, ומכיוון שהוא רצה להתרחק כמה שיותר מהזוג האלה, אדון וגברת נוז, הם נתנו לו לישון באורווה. כנראה שבגלל זה הם שונאים ילדים, אבל מרחמים עליהם כל כך.
אני שומעת אותו קם ומתקדם לעבר החלק של הבנות. יש מחיצה כזאת באורווה, כי היא הייתה מיועדת לשני סוסים שמעולם לא ידעתי מה עלה בגורלם, אבל שמועות אומרות שהיו כאן פעם סוסים. אני לא יכולה לראות את הפנים שלו, אבל אני יודעת שזה הוא שמדלג בזהירות מעל הבנות הישנות, נעצר מולי ומושיט לי יד. אני תופסת בה וקמה.
"לאן?" אני שואלת.
"החוצה, אני צריך לספר לך משהו."