יומן אירועים

פרק 2- star dust
הלילה שבין שבת לראשון תמיד היה כמו נשימה לרווחה.
בלי לחצי העבודה ובעיקר זמן מתאים להשלים את העבודות לשבוע הבא בקורס להיסטוריה של האומנות שאף פעם לא הבנתי איך אנשים בוחרים לקחת מרצון, או מה הקשר בין הקורס הזה לבין החלום שלי להיות צלמת מקצועית.
ג'וני מיטשל שרה את וודסטוק ברדיו ואני מנסה להצטרף אליה.
"we are starbucks we are golden…"
איך לעזאזל המילה starbucks הצליחה להתגנב לתת המודע שלי?! כנראה עוד רמז לכך שאני צריכה גמילה מהקפה הזה (דבר שככל הנראה לא יקרה בזמן שהותי בברלין, או באף חלק בשטח אירופה, כיאה ליבשת שאינה ידועה בקפה האיכותי שלה).
"אוף ג'וני, איך מעבירים את השבוע הזה לפני אוקטוברפסט?"
הצלחתי לגנוב שבוע חופש עבור הפסטיבל, עבור בילוי בחברת חובבי בירה, או כמו שחברתי פאני אהבה לקרוא לפסטיבל "אתה תשלם לי על הבירה ואני אנסה למצוא את האוהל של החתיך הקרוב."
שתיינות מעולם לא הייתה הצד החזק שלי אבל בהחלט ידעתי לנצל אותה למקומות הנכונים.
לפני הנסיעה לברלין הייתי שותה מדי פעם בסופי השבוע כוס יין עם אבי בארוחת שישי, ובזה הייתה מסתכמת השתיינות שלי.
"אוף ג'וני איך אני מתגעגעת לארוחות השישי עם המשפחה" חשבתי לעצמי וג'וני מיטשל המשיכה עם blue הכל כך יפה שלה.
את האהבה שלי לג'וני מיטשל קיבלתי מאבי שהיה משמיע שירים ישנים בארוחות שישי המועטות שאליהן הצליח להגיע.
אבא שלי, היה אורטופד בבית החולים שהעביר את רוב חייו רחוק ממשפחתו אבל ניסה לנצל כל רגע פנוי כדי לבלות איתנו.
בפעמים בהן היה בבית ולא מנסה להציל את גפיו של איזה אופנוען שהגיע אחרי פגישה שטנית עם משאית, אמי הייתה מבשלת את המיטב שלה.
לפעמים זה נראה כאילו היא יותר רוקדת מאשר הולכת במטבח, אבל אמא שלי לנצח תהיה רקדנית בנפשה ובכל רמ"ח איבריה.
הוריי הכירו בקופנהגן דנמרק כשעוד הכל היה יחסית רגוע.
אמי הייתה רקדנית ברויאל דניש בלט.
היא לא למדה דבר מלבד בלט ושום דבר אחר לא עניין אותה.
ההכרות עם אבי הייתה לאחר קריעה של שריר בשוק במהלך חזרה על צעד מסובך.
אבי היה שם לכל אורך ההחלמה ונשאר גם הרבה זמן אחרי.
הם החליטו לעלות לישראל לאחר מספר רב של מקרי אנטישמיות ושריפה של סטודיו של אמי.
אחותי דנה הייתה בת 6 ואני הייתי רק בת שנתיים. קנט עוד לא היה בתכנון.
אבל האכזבה מהעלייה לארץ לא אחרה לבוא.
אחרי שאבא עבר את מבחן הרישוי הוא נאלץ לעבוד משמרות רבות בבית החולים כמו כל שאר מתמחי האורטופדיה, עבור משכורת שלא הספיקה לבדה להחזיק את הבית.
אמי תמיד הראתה לו אופטימיות והצליחה למצוא עבודה כמורה לבלט בלהקה הקיבוצית.
הם תמיד היו ביחד. תמיד. מה שהיווה לאחיי ולי מושא קנאה אמיתי.
מעולם לא אהבתי באמת. לא כמו ההורים. וגם לא נתתי לדבר חשיבות רבה.
הייתי בעיקר חזקה באפליקציה שבאופן מחריד במיוחד שמה התחרז עם המילה הגרמנית קינדר.
הייתי נאחזת ברצון לפגוש בזרים בלי הרצון להיחשף יותר מדי ולהשאיר לעצמי את האמת.
היו שואלים אותי בדרך כלל מאיפה אני באה רק לאחר שהייתה במקרה טועה בניסוח או שהמבטא שלי לא תמיד היה ברור מדי או מקומי.
"רגע אז את לא גרמניה?" הבחור היה שואל.
"וואו איזו חדות אבחנה" הייתי אומרת לעצמי בשקט.
"אז מאיפה את מגיעה היידי?"
"מדנמרק! " על פי כפל הדרכונים שלי באמת הייתי דנית, אך השפה הדנית שלי נשכחה אי שם בילדותי שכן הוריי לא הסכימו לדבר בבית בישראל דנית או שהם דיברו דנית רק כדי שלא נבין.
ידעתי שאף אחד לא באמת יכול לדעת שאני ישראלית.
1.71 מטר ושיער שטני בהיר עם עיניים הטרוכרומטיות.
מה זה הטרוכרומטיות את שואלים?
אז עין שמאל שלי ירוקה והימנית אפורה, רק שבאור רגיל הן נראות זהות, ובחושך- למי אכפת.