יומנו של ווירדו- פרק 2- איך אני מעביר את זמני בשיעורים
אז כבר סיפרתי לכם את סדר היום הקבוע שלי, נכון?
אז עכשיו אני אפרט יותר מה אני עושה בשיעורים. ויש הרבה.
יש את סוג השיעורים שאני באמת מקשיב ומשתתף בהם. לפחות בחלק.
אין שיעור שאני לא חושב בן על הצלצול האחרון.
אני מחשיב את הצלצול שאחרי השיעור האחרון כדקה האחרונה של אסיר בבית כלא. אני שונא את בית הספר עד כדי כך.
אני גם חושב על השטח. על הטיולים שלי מחוגי הסיירות.
אין דבר יותר כיף מלהסתובב בשטח, בטבע, בין כל העצים(או הדשא או החול), בשקט, כשאני יודע שאין מה שיגביל או יעצור אותי, להסתכל על הצמחים והחיות באזור, על השמיים, לנשום אוויר צח של שטח. הדבר הזה נותן לי הרגשה עילאית שהיא יחידה במינה. כמו ציפור שמעופפת בשמיים תכולים, ומסתכלת על הערים שמלמטה וחושבת לעצמה:" אני לא מבינה את האנשים האלה. יש להם את כל השטח שבעולם, והם כל כך צפופים ומוגבלים בתחומי המחיה שלהם".
אני גם מצייר- אם אפשר לקרוא לזה "לצייר".
אני מצייר כל מיני צורות, כל מיני קווים, כותב מילים של שירים שאני אוהב על השולחנות בבית הספר שלי.
פעם אחת ציירתי סוג של "כוורת"- כל מיני משושים ביחד. כיסיתי כמעט חצי שולחן.
כל זה מרוב שעמום.
גם קורה שאני גם מדמיין מצבים- כמו בסרט "אפקט הפרפר":
"מה קורה אם הייתי עושה את זה במקום את זה? מה יהיו ההשלכות והתוצאות של זה? למה זה קרה בכלל?"
זה יכול להעסיק אותי יום שלם.
וגם אוריגמי. תמיד אהבתי אוריגמי.
אני גם "מריץ" שירים בראש שלי. "המוזיקה הקדושה שלי" אני קורא להם.
אם השיעור קצת מעניין אותי, אני מקשיב, ומרוב שאני מכיר את עצמי שאני לא אקשיב אני חוזר לעיסוקי. אני כל הזמן חושב. כל הזמן.
ועד אז הצלצול כבר מצלצל, המורה נותנת שיעורי בית, ואני ממשיך לשיעור הבא- באותה המחזוריות כל הזמן.
תגובות (0)