ילדי ארבעת העונות פרק 3 (סיפור משותף)

ישבתי בחוץ בגינה הקטנה שלי, היה לי קשה לעזוב את המקום הזה, פה היה המקלט שלי.
השעה הייתה כבר מאוחרת והשמש החלה לשקוע וצבעה את השמיים בגווני הסתיו, הסתובבתי לעבר הבית שלי ,הכל היה כל כך יפה, נראה כאילו הבית שלי יצא מספור אגדות .להקת ציפורים עפה דרך השמיים הזהובים ,להכריז שהסתיו קרב.
"אנבל ,היכנסי פנימה, את צריכה לגמור לארוז את הבגדים שלך למחר", קמתי מהספסל הקטן שהיה בקצה הגינה שלי בין שיחי הורדים ונכנסתי לתוך הבית שלי.
אמי הייתה במטבח והכינה את ארוחת הערב. עליתי במדרגות לקומה השנייה ונכנסתי לחדרי הקט, הארון שלי היה ריק כמעט לגמרי,אף פעם לא היו לי הרבה בגדים. הדבר היחיד שנשאר לי לארוז היה את המחברות שלי ואת בלוק הציור הקטן שלי.
מחר אני כבר לא אגור פה, אני אהיה בבית הספר החדש בסיזנלנד, אתחיל חיים חדשים לגמרי. לרגע אחד רציתי לחזור לתקופה שבה הייתי בת שתיים עשרה, אבל עליי היה להמשיך הלאה לכן הכנסתי את יתר חפצי לתיק וסגרתי אותו,ירדתי למטה ונכנסתי לחדר האמבטיה.
הבטתי במראה, היה לי את השיער השחור הארוך והחלק של אמי, ואת העיניים הגדולות והכחולות ,והאף הקטן של אבי.
"יהיה בסדר", אמרתי לאני שהייתה במראה, "אני לא היחידה שתתחיל במקום חדש, יש אחרים כמוני ואולי אני אוכל להתיידד איתם",חיוך עלה על פניי, יהיה נחמד להכיר חברים חדשים.
"אנבל, האוכל מוכן ,בואי חמודה", יצאתי מחדר האמבטיה ונכנסתי לחדר האוכל, התיישבתי בקצה השולחן וחיכיתי שמשפחתי תתישב גם כן.
"את לא מתרגשת אנה? ,אני ממש רוצה ללכת לשם", אחי הקטן התיישב לידי עם חיוך רחב על פניו.
"אני מניחה שכן אבל אני מעט לחוצה",אמא הביאה את הצלחות לשולחן, ראיתי שהיא הכינה רביולי, המנה האהובה עליי.
"אל תדאגי, אני בטוח שהכל יהיה טוב ,ילדת אביב", צחקתי מעט והתחלתי לאכול, אני מניחה שאחי צודק, בסופו שלי דבר הכל יסתדר.
לאחר הארוחה יצאתי פעם נוספת לגינה שלי, החלטתי לקחת לי פרח למזכרת. עברתי בין עשרות הפרחים ששתלתי והחלטתי לקחת את אחד הורדים הצהובים, הם היו סמל לחברות וידידות טובה וקיוויתי שאוכל להביא אותו לחברה שאכיר שם.
התישבתי על הספסל הקטן והקשבתי לדברים שקורים סביבי, שמעתי את רשרוש העלים ואת מעוף הציפורים שעפו בשמיים, שמעתי סנאי קטן שהתרוצץ לו אי שם. הקולות שהגיעו לאוזני היו כמו מנגינה יפה עבורי והם הרגיעו אותי ועזרו לי להשלים עם העובדה שהיום היה יומי האחרון בבית.
זמזמתי לי שיר קצר שחיברתי לא מזמן," פה הוא בית נשמתי ואם אי פעם אעזוב, אשמור את המקום אליי קרוב, בליבי הוא ישאר, כי פה נשמתי מצאה שלווה ולא בשום מקום אחר".
כשפקחתי את עיניי הרגשתי ממש טוב, הפרידה נעשתה הרבה יותר קלה.
נכנסתי חזרה הביתה ,עליתי לחדרי ושכבתי על מיטתי, התעטפתי בשמיכה וצללתי לחלומות עמוקים, עליי לתפוס שינה טובה עם כל הדברים שמחכים לי מחר.