ילדי החוץ פרק 21

"לבית שלך?" הסתכלתי מתאפקת לא לפרוץ בצחוק.
"כן" ענה במבט רציני יותר מתמיד.
"לא" אמרתי לו והסתובבתי ללכת.
"אני לא אעשה כלום" ניסה לשכנע אותי כשתפס בידי במהירות.
"אתה גם ככה לא עושה כלום!" קראתי לו לא מצליחה להתאפק ומתחילה לצחוק.
"קדימה,אני רוצה שתכירי את המשפחה שלי" אמר והלחץ החל לחדור לעורקי.
"מעדיפה שלא ליאם." אמרתי נאנחת.
יודעת שאם אסכים לו עכשיו אני אתחרט אחר כך.
להפגש עם המשפחה זה כל כך..רציני.
"אז אני פשוט אתחיל לספר לך עליהם" אמר והתיישב על ספסל שהיה בקרבת מקום.
"תהנה" אמרתי לו צוחקת ומסתכלת עליו בריכזו מוגזם.
"סבא רבה שלי,שלמה קראו לו,עלה מספרד כשהיה בן 16" החל לדבר ואני פרצתי בצחוק שנית.
"אולי פשוט תביא את עבודת השורשים שלך ונחסוך שיחה" אמרתי לו ומבטו נהפך נעלב.
"אז את לא אוהבת לדבר איתי" הסיק וקם ממקומו.
"סבבה. אני הולך לשדוד את החנות הזאת. אם אתפס זה יהיה הכל באשמתך" אמר מצביע על חנות הגלידה בה אני עובדת.
"תהנה" אמרתי צוחקת.
יודעת שכשהאזעקה תפעל הוא יחזור לכאן כאילו כלום לא קרה וייתן לשוטרים להגיע הנה.
"לא תעצרי אותי?" שאל בשקט.
כאילו אנחנו עומדים מול קהל ובזה הרגע סטיתי מהתסריט.
"לא" עניתי בחיוך והתרווחתי אחורה על הספסל.
"אני מתחיל להאמין שאת זאת שדרדרת אותי מלכתחילה" אמר נאנח ושילב את ידיו.
"היי,אתה זה שהתעקש לפני שנה ללוות ילדה בהתמוטטות נפשית הביתה ו.." ידו קטעה את שטף דיבורי.
"אם רק תגידי 'זיין אותה' את תתחרטי" אמר חוסם בידו אל שפתיי.
"היי!" קרא מרחיק את ידו ממני כאילו נכווה.
"יש לך טעם של סיגריות" אמרתי מעוותת את פניי.
"מגיע לך" אמר צוחק ומרח את ידו על לחיי.
"פאק יו" אמרתי וחזרתי להתרווח אחורה.
"למה את לא מוכנה לספר לי על זה שפגע בך?" הוא שאל לאחר שתיקה של כמה דקות.
"כי כשאני איתך אני מעדיפה לחשוב שהוא לא קיים" עניתי תשובה אחרת מכל הפעמים בהן עניתי לו שקרים.
תשובה אמיתית.
"אם רק היה נופל לידיים שלי הייתי מזיין לו את הצורה" אמר בקול עדין,נעים.
"אתה הרבה דברים ליאם. אידיוט זה לא אחד מהם" אמרתי לו בחצי חיוך והמשכתי.
"אם כמה שאני יודעת שאתחרט על זה אחר כך..אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בשנה האחרונה" אמרתי מחכה לתגובתו במשך כמה שניות.
חיוך ענקי החל לעלות על שפתיו לאט לאט.
"אני רוצה לנשק אותך" אמר מתחיל לצחקק.
"הו לא לא" אמרתי קמה מהספסל במהירות.
המבט השובב הפך לפאפי פייס משכנע ביותר.
"ליאם!" קראתי בעצבים ומכסה את עיניי.
הצחוק שלו גורם לי להרגיש אידיוטית מושלמת.
"הפסקת?" שאלתי אותו לאחר שדממה מוחלטת השתררה.
פותחת את אצבעותיי לכדי סדק הוא הופיע קרוב אליי.
מתנשא מעליי בראש אחד.
"אמרתי שאני רוצה לנשק אותך" הזכיר ואסף את לחיי בידיו.
גאד,הוא מנשק טוב הילד.
ידיי מתפסות על צווארו ורגליי עולות על קצות אצבעותיהן.
"את נמוכה מדי" אמר מחייך והרים אותי אליו.
בתנועה בלתי נמנעת כרכתי את רגליי סביבו.
לשונו חוקרת את פי וגורמת לגניחות חלושות לצאת ממני מבלי שליטתי.
חיוך מרוצה עלה על שפתיו בשנית ואני ניצלתי את ההפסקה הקצרה לקחת נשימה עמוקה.
יורדת ממנו באיטיות ודוחפת אותו אחורנית עד שהתיישב על הספסל,הוא הסתכל עליי לא מבין.
חוזרת להתיישב עליו כשרגליי מקופלות משני צידיו חזרתי לנשק את שפתיו בעדינות.
עוברת אל לסתו ומשם אל אוזנו.
נשימתו נהיית מאומצת ומדרבנת את שפתיי לעבור מטה יותר.
"דווקא ברחוב?" שאל ומבטי הורם אליו באותו ערפול חושים שחש הוא.
כאילו לקחתי סם הזיה והרגשתי ערפל עוטף את שנינו עד שנאלצנו לנשום בכבדות.
"דווקא אתה?" שאלתי בהקשר אחר ועצמתי את עיניי.
"את שונה מכל מי שהכרתי" לחש לי וחיוך קטן נמלט משפתיי.
"שמחה להיות הנציגה של בנות דרום תל אביב" אמרתי וראשו נזרק אחורה מצחוק.
"שום דבר לא משפיע עלייך אה?" הוא שאל כשחזר להסתכל עליי.
"נראה לי שמתקשרים אלייך" אמרתי מסתכל אל האור שהבהב מבעד למכנסיו.
"אחותי בטח" אמר נאנח והוציא את הטלפון מכיסו.
"מה את רוצה עכשיו?" שאל כועס ואני הסתכלתי עליו בחיוך המום.
"אני די עסוק עכשיו" אמר עוטף בידו את לחיי.
"בואנה נהיית כלבה מפונקת ליד חבר שלך אה?" שאל והתאפקתי שלא לפרוץ בצחוק.
"טוב תקשיבי יא פרצוף תחת. את רוצה אוכל תכיני,תתאמני מעכשיו על לשרוף את המטבח לבעלך."
אמר ובמשפט הזה נשברתי.
מסתכל עליי מחייך גם הוא המשיך לדבר עם אחותו.
"סתמי את הפה שלך לוויתן. יש לך צחוק של כלב ים" אמר לטלפון ממשיך להסתכל עליי בריכוז.
נושכת את שפתיי בשביל להחזיק את עצמי מהתקף צחוק נוסף הנחתי את ידי על חזהו.
"אמן תחליקי באמבטיה טוב?" שאל אותה וניתק את השיחה.
"את באה איתי הביתה" אמר מתרומם מהספסל ומוריד אותי בעדינות אל הרצפה.
"מה? לא" קבעתי ואילו הוא תפס בידי והתקדם במדרכה.
"הפרה רוצה פיצה לה ולחבר שלה. לפי מה שהבנתי אין לימודים מחר. אז תשני אצלי" אמר ופתח את הדלת של המכונית שלו.
קדילאק שחורה שקנה מהכסף שחסך מגיל 16.
"אין מצב. אבא שלי לעולם לא ירשה את זה" אמרתי בחיוך מנצח,מסרבת להכנס למכונית.
"תשאירי את זה לי" אמר מדביק לי נשיקה קצרה והקיף את המכונית.
"אתה אידיוט" אמרתי במבט נפול ועשיתי כדבריו.
"אפרופו אידיוט. אל תבואי יותר עם הג'ינס הזה" אמר ומבטי התרומם באחת.
"אל תגיד לי שהיה לי כתם עליו כל הזמן הזה" ביקשתי ממנו והוא חייך כשיצא מהחנייה.
"לא כתם. משהו אחר" אמר מתחיל לנסוע.
"והוא..?" שאלתי לא מבינה.
"ישבן." אמר מסובב את מבטו אליי ומחזיר אותו במהרה אל הכביש.
"לכולם יש ישבן" אמרתי צוחקת בהקלה.
"לא כמו שלך.." מלמל לעצמו מתגונן.
"ההורים שלך בבית?" שאלתי מעבירה נושא בצחקוק.
"לא. הלכו להצגה. אחותי הזמינה את חבר שלה ואח שלי כנראה עם חברים במחסן" אמר והסתכלתי עליו בהפתעה.
"יש לך עוד אח?" שאלתי אותו והוא הנהן להסמכה.
"בן 16" אמר ונעצר מול פיצרייה מקומית.
"כבר בא" הודיע וכיבה את המנוע כשיצא מהמכונית.
"הלו?" עניתי לשיחה שהפריעה לי במשחק.
"מה קרה שאת עצבנית?" אליסי שאלה צוחקת ואני נאנחתי מסבירה לה שאם לא הייתה מתקשרת הייתי מנצחת.
"לא נורא בובי. ניצחת במשחק של החיים" אמרה וגרמה לשכוח מהכעס ולצחוק איתה.
"איפה את תגידי? באתי אלייך ורובי אמר שאת הלכת לישון אצל חבר שלו" אמרה ומבט מבולבל עלה על פניי.
מסתכלת על ליאם שהתקרב למכונית עם שלושה מגשי פיצה עצומים בידו נשכתי את שפתיי בסקרנות.
"כן,לא,אני..צריכה להגיע מוקדם מחר לעבודה והבית של חבר שלו נורא קרוב לגלידרייה וזה.." אמרתי לה מאזינה לדבריה כשנכנס למכונית בשקט.
"אה..מה?" שאלתי מתעוררת מהבהייה שבה שריתי.
"המבחן. במתמטיקה. מתי בא לך ללמוד?" שאלה ואני נאנחתי חושבת על יום פנוי.
"מחר מתאים לך?" שאלתי אותה והיא מלמלה משהו שנשמע כמו הסכמה.
"מבחן אחרון את קולטת?" היא שאלה ואני צחקתי מצטערת לבאס אותה.
"למחצית אליסי" אמרתי לה בחיוך ערמומי.
לאחר שיחה שנמשכה כמה דקות קצרות ניתקנו.
"התקשרת לאבא שלי. אמרת לו שאני ישנה אצלך. למה אתה רוצה שאני אמות?" שאלתי ואילו הוא חייך בתבוסה כשהבין שעלו עליו.
"מסתבר שאבא שלך שירת עם אבא שלי בצבא." אמר וחנה ליד הבית,שאני מנחשת,שלו.
"דרך אגב.." אמר ותפס את מגשי הפיצה בידו.
"הוזמנתי לארוחת ערב אצלך" אמר בקריצה ויצא מהאוטו.
"הפיצה הגיעה!" צעק כשפתח את הדלת וסימן לי להכנס.
"סוף סוף!" קול של נער קרא ושניות לאחר מכן נכנס אל המטבח גרסא צעירה יותר של ליאם.
"מי זאת?" שאל תופס מגש שלם ומחווה בראשו אליי.
"יולי" ליאם אמר ואני חייכתי בנימוס.
מעולה,עוד משפחה של יפים.
"חברה שלך?" שאל ומבטו של ליאם הוסט עליי בחצי חיוך.
"כן" ענה ואני לא טרחתי לתקן אותו.
"היה קשה?" שמעתי את קולה של מאי במעלה גרם המדרגות שבביתו.
"אה..היי" אמרה צוחקת כשפגשה במבטי.
לא.
ממש אבל ממש לא.
"הכל טוב?" ליאם התקרב אליי והניח את ידו על כתפי.
"כן כן" אמרתי בחיוך.
"אנחנו לומדות ביחד" מאי אמרה מקפצת על המדרגות עד שהגיעה אל מגשי הפיצה.
"וואלה? את לומדת בילדי החוץ?" ליאם שאל ואני הנהנתי להסכמה.
"אוי אני אקרא לטאי שנייה" אמרה נזכרת וצעקה את שמו.
"מה עכשיו?" שאל מחזיר לה צעקה ויצא מחדרה כשפניו מרוכזות במסך הטלפון.
"מסתובב עם אחותי ועסוק בטלפון?" ליאם שאל אותו מניח את ידו על כתפי.
"נראה לך שהיא הייתה מרשה את זה אחי?" טאי נשען על המעקה בחיוך וסגר את מסך הטלפון.
"היי" אמר במבט מופתע ככאשר פגש בשלי.
"מה את עושה פה?" המשיך לשאול בחיוך מבולבל.
"חברה של ליאם" אחיו נכנס חזרה לבית עם מגש ריק בידו.
"בואנה יא שמן שוב פעם פיטמת את חברים שלך?" ליאם שאל מסתכל המום על המגש המצוחצח.
"אני מניח שלא תצטרכו את זה.." ענה לו ותפס את המגש האחרון בורח החוצה.
"מאור!" צועק אחריו הוא הצליח להתחמק ממנו בחיוך ממזרי.
"חברה?" טאי שאל ומבטה של מאי קפא.
"נדפקתם?" ליאם הסתכל עליהם לא מבין.
"אתם ביחד?" טאי שאל מתחיל לרדת במדרגות.
"את עם אח שלי?" מאי שאלה מניחה את הפיצה בצד ונעמדה מולנו במבט חמור סבר.
"מה אתה עושה איתה?" שאלה צועקת והצביעה עליי.
"מה יש לך?" ליאם שאל מחזיר לה בצעקה.
"יש עליה שמועות ליאם! היא לא מה שאתה חושב שהיא"
"את חייבת להפסיק להרוס לאנשים את החיים מאי" ליאם ענה לה מחזיק בידי.
"זה נכון" אמרתי מנסה לבלוע את גוש הדמעות שנתקע בגרוני.
"מה נכון?" שאל והסתכל עליי בחדות.
"יש עליי שמועות" אמרתי במבט מורם.
עיניי מסתכלות על ליאם בציפייה.
"עדיף שתלכי מפה יולי. את לא הטיפוס שלו" מאי אמרה מעוצבנת והסתכלה עליי בגועל.
מבטי עבר לטאי שפשוט עמד בצד ושתק.
הטלפון שרטט בכיסי האחורי הציג את שמה של אליסי.
"הלו?" שאלתי בקול חנוק.
"לאחר שכנועים רבים הוצאתי מרובי את שם המשפחה של אותו חבר ואני מזהירה אותך,אל תלכי לשם. זה הבית של מאי." שמעתי אותה מתנשפת כנראה מהליכה.
"מאוחר מדי.." אמרתי לה מרגישה את אחיזתו של ליאם בידי נחלשת.
"יולי.." ניתקתי את השיחה במהרה וברחתי משם כמו ילדה פחדנית.
"מטומטמת.." מלמלתי תופסת את ראשי בידיי כשהלכתי בשביל הגישה.
יוצאת אל המדרכה ומחייגת לאליסי בחזרה היא ענתה כבר בצלצול הראשון.
"מצטערת שניתקתי. אני יכולה לישון אצלך היום?" שאלתי אותה ובהסכמה קצרה ודרישה לדעת מה קרה נשמתי עמוקות במשך כמה שניות.
"אני אספר לך כשאגיע אלייך" אמרתי לה וניתקתי את השיחה.
"יולי!" שמעתי את ליאם צועק בדיוק כשפניתי לרחוב אחר.
איפה אני נמצאת לעזאזל? שאלתי את עצמי מסתכלת על שמות הרחובות הלא מוכרים.
בנתיים קולו מתקרב ולבי נופל בתוך חזי.
"יולי?" מסתכלת לימיני ראיתי את אספו מחייכת אליי.
"תודה לאל פנים מוכרות" אמרתי מחייכת בהקלה והתקרבתי אליה.
"מפריעה?" שאלתי כשחברותיה הסתכלו עליי כאילו הפרעתי לשיחה חשובה מאוד.
"לא..סתם מדברות על מיקאל" אמרה ואני צחקתי.
"יש מצב מראה לי את הדרך הביתה?" שאלתי אותה והיא הנהנה להסכמה.