ילדת-זאב

אני חושבת שזה מן טירוף כזה של אימהות: לומר לנו 5,000,000,000 (חמשת אלפים מליון כע?) פעם, לא להאמין לפירסומות ואז לתקוע אחת ולהאמין בה כמו באל.
הכל התחיל בערב שגרתי אחד…
אני צופה לי 'כוכב נולד' על הספה… ובאלי משהו מתוק. קמתי למקרר והוצאתי חבילת שוקולד מהמחסנית הסודית שלי במדף התחתון. יש לנו שם מן ארגז כזה של ירקות… ומתחתיהם אני מחביאה שוקולד. אני מניחה שזה לא צעד כזה חכם כשהשן האחרונה שהתנדנדה לי בחיים נשרה, ובוקעת לי השן ה-28, אבל אני אכפר על זה באיזה כוס חלב או משו.
"לא שוקולד!" זועקת לי הקרצייה.
"מאוחר מדי!" אני אומרת לאחותי ומקלפת את העטיפה.
"נסטוש, עוד פעם שוקולד?" מתאכזבת אמא כשהיא מתיישבת על הספה ליד אחותי, שתפסה לי ת'מקום.
"אמא, אני אמרתי לה, היא לא קשיבה!" מתחנפת לאמא הקפוסטה (יעני כרובית ברוסית).
"אני יודעת, אבל פעם בשבוע מותר לי! עובדה!" אני ממלמת. אני שונאת שאחותי – כולה בת 14, שנתיים מעלי – משתמלשנת לאמא.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
"אמא," ממלמל ילד קטן תוך שינה. ~פלשבק~ הילד רץ עם אמו בשדה.
ואז הוא מתעורר. הקריין אומר כזה: ורק אתם, תוכלו להפוך את החלום שלו למציאות.

מי ידע, שזה מה שגרם לאמי להביא מכונת הרס הבייתה. אבל אז עוד לא ידעתי שזו מכונת הרס כל כך, אבל כלכך, הרסנית.