ירח של מלחמה פרק 5

איך זה ייתכן לעזאזל?
החצים היו עד כדי כך גרועים?
השריטות היו כל שטחיות ש..
לא ייתכן.
בעצם גם לפני שבוע הייתי אומרת לא ייתכן על מתקן שמשכן אלים יווניים.
זה מצב דפוק.
נאנחתי כאשר הדלת נפתחה ועיני עלו במהרה אל האמיץ שפתח אותה מבלי לדפוק.
"היי" פולי עמד בפתח בחיוך מעודד.
"אוכלת על עצמך תסביכים?" שאל כאילו קרא את מחשבותיי.
"איך זה ייתכן שהם בקושי שרטו אותו!" קראתי מעוצבנת מהעובדהשטחנתי בראשי כבר כמה שעות מאז חזרתי הנה.
"שמעתי שהוא הסיבה לשיער האפור של אבא" אמר צוחק וכך גם אני.
"מה נסגר עם שתיהם באמת?" שאלתי קמה מהמיטה ומתקדמת אל שולחן הכתיבה עם המחשב עליו.
"אמא אמרה משהו על שהוא הולך להרוג אחד מהאלים אז אבא מנסה לבודד אותו מהכל" אמר והתקרב גם הוא.
"בוא נבדוק" אמרתי מתיישבת על הכיסא ונכנסת אל גוגל.
"אלים יוונים.." מלמלתי את המילים בזמן שהקלדתי אותם.
"הנה. ארס" אמר מצביע על קישור מהויקיפדיה.
"או וואו" אמרתי צוחקת כשקראתי את תכונותיו.
"מקורות מתארים את ארס כאל אכזרי, מחרחר ריב ומעורר שנאה ומשבחים את מי שהצליח להימלט ממנו ומהשפעתו." הקראתי את הכתוב במהירות והרמתי את מבטי אל פולי.
"הוא נשמע בן זונה" מלמל ואני צחקתי מתגובתו.
"שנקרא את שלך?" שאלתי לוחצת על הקישור של אפולו.
"פולי אחרי כמה בנות חיזרת?" מלמלתי צוחקת כשעברתי מסיפור אחד לשני.
"למה נראה לך שקיימת האחת שתעמוד בפני הפרצוף הזה" שאל מתרומם ודופק את הפרצוף הכי מוצלח שלו.
כחכוך אחד והוא החזיר את מבטו אליי.
"בסדר את ואמא לא נחשבות" אמר במבט מבואס וחזר להתבונן במחשב.
"קדימה תקראי את שלך" אמר והזיז אותי מהמקלדת.
משכתב במהרה את שמי ולוחצת על הקישור הראשון שראה.
"אז את עצבנית ובתולה..מגניב" פולי אמר מתאפק שלא לצחוק ממה שקרא.
"אויש סתום" קראתי לו והסתכלתי על עוד ערכים הקשורים אליי.
"מעולה" מלמלתי מסתכלת על אחד המיתוסים.
"מה קרה?" שאל מנסה להבין במה עיני נפגשו.
"הפכו אותי למעצבנת!" קראתי קמה בתנופה ומפילה את הכיסא מאחוריי.
"כתוב שהיופי שלך כמעט השתווה לאפרודיטה" אמר ואני נחרתי בבוז.
"תודה רבה על הכמעט" אמרתי ויצאתי מהחדר במהרה.
"לאן זה?" שאל מאחוריי ואילו אני ירדתי במדרגות.
"לברר אם אני האלה היחידה שיש לה ביצים" אמרתי והגעתי לדלת הכניסה.
"לאן ת הולכת בדיוק?" שמעתי את קולו של אבא.
"אתה פשוט אוהב לחטט לאנשים בעסקים שלהם אה?" שאלתי נאנחת והסתובבתי לקולו.
"פאק" מלמלתי מסתכלת על שולחן המלכים הענקי.
"אה כן. ארוחת הערב מוכנה" פולי אמר נעצר באמצע גרם המדרגות בחיוך גדול.
טוב אז זאת ההזדמנות שלי לבדוק את זה.
"מי זאת אפרודיטה?" שאלתי מתקדמת אל כיוונם.
"אני" אחת הנערות הרימה את ידה בביישנות.
וואו.
לאחר בהייה של כמה דקות מצאתי את הכמעט כמחמאה לא קטנה.
"לאן את הולכת?" אמא יצאה מהמטבח מחזיקה בצלחת של מאכל כלשהו.
"להסתובב קצת" אמרתי בפנים שאמורות להיות אדישות.
"בפיג'מה?" שאלה במבט מתקיל.
"כן." עניתי לה בעייפות ואילו צחוקה של הרייט קטע את הדו שיח.
"נחנקת?" שאלתי אותה כאשר זאתי השתתקה באחת.
"את צריכה ללמוד לשלוט בילדים שלך לטו" אמרה קמה מהשולחן בחיוך מרושע.
"ואת צריכה ללמוד לשבת בשקט" אמא החזירה לה והטיחה את הצלחת על השולחן.
הרייט הייתה ספוגה ברוטב אדום עם עשבי תיבול מכמה סוגים שונים.
"יש לך משהו כאן" אמרתי לה מעבירה את אצבעי על כולה.
כולם השתדלו שלהסתיר את החיוך כולל אבא.
"זהו זה! נמאס לי! אני רוצה שהן יעופו מפה!" היא צווחה והטיח את ידיה על השולחן.
"ואני רוצה שתסתמי" אמרתי לה מבין שיניים חשוקות וצעקה רמה יצאה מגרונה.
ידה מושטת אל אחורי גבה וחוזרת כשקוץ עצום בידה.
"היא עשתה את זה!" קראה מצביעה עליי.
אבא תפס את הקוץ מידה ובחן אותו קרוב.
"כנסי לחדר ואל תצאי ממנו עד שאומר לך" קבע וחיוכה המנצח של הפרה לא איחר לבוא.
"כן,לא נראה לי" אמרתי לו והתקדמתי אל דלת הכניסה.
"אמרתי. שתכנסי לחדר שלך,ולא תצאי ממנו" חזר על דבריו כשהקפיא את הדלת וקם ממקומו בעצבים.
"ואני אמרתי..שלא נראה לי" החזרתי לו ובמבט זועם אחד הקרח נשבר ונפל לרגליי.
"בתיאבון" חייכתי כשפתחתי את הדלת ויצאתי אל האוויר הקריר.

"אני רוצה שתוסיף לכאן קומה נוספת." שמעתי אותו אומר בקול נעים אל הקבלן שעמד לצידו.
"כן אדוני. עוד משהו?" שאל ואריאן גלגל את השרטוט שהיה בידו.
"כן. זאת הולכת להיות הדירה שלי. אז תשקיעו" אמר בחיוך ותפח על שכמו של האיש.
"נעשה הכל בשביל שזו תהיה דירה לטעמך" אמר לו בחיוך וחזר אל חבריו הקבלנים.
"את לא אמורה להיות במתקן?" שאל כשהוריד את כובעו,שנועד להגן על ראשו,והעביר את אצבעותיו בשיערו הארוך.
גבו נראה מרשים ביותר בחליפה המחויטת בצבע פחם.
"בן כמה אתה לעזאזל?" שאלתי מבולבלת ממעמדו.
"24" אמר והסתובב אליי.
"לבוש מרשים" אמר מבליע את חיוכו.
"עכשיו אני על הכוונת שלו." הודעתי וצעדיו החלו להתקרב אליי.
"אני מקווה שאת לא מקלה עליו" הוא אמר עובר אל פניי אל היציאה משטח הבנייה.
"למה אמרת שאמא שלך מתה?" שאלתי אותו מסתובבת אל כיוונו ומוצאת שוב את גבו מולי.
"כי היא באמת מתה." אמר מסתובב אליי ומכניס את ידו אל כיס מכנסיו.
"היא לא הסכימה להפקיר אותי" החל להסביר ובגיחוך מלאה תיעוב המשיך.
"אז זאוס שלח את אחיו כדי שיהרוג אותה"
"האדס?" שאלתי אותו מתקרבת אליו טיפה.
"כן" ענה קצרות והסתובב להתקדם אל מכוניתו.
"את צריכה לחזור אל המתקן" אמר פותח את דלת מכונית הפרארי השחורה.
"למה אתה לא ואני כן?" שאלתי ומתחרטת במהרה.
יש אותי ביותר ילדותית?
"אני מסוגל לחיות בלי המתקן. את לא" אמר ומבטי שהיה ממוקד בעיניו כעת התמלא בזעם.
שמשת רכבו התפוצה ושברי הזכוכיות התפזרו לכל עבר.
שנינו נעמדנו איתנים ומתעלמים מהמקרה שקרה הרגע כאילו זה היה דבר שבשגרה.
"למה אני לא מצליחה לפגוע בך לעזאזל?" שאלתי מעוצבנת.
"כי אני ארס" ענה בחיוך ועצר מונית בעזרת ידו.
"מה לגבי המכונית?" שאלתי כשנכנס אל המונית הצהובה.
"שתשאר כאן. יש לי עוד שישה בבית" ענה בחיוך נבלע וסימן לנהג לנסוע.