מקווה שאהבתם... והכל יהיה הרבה יותר ברור אחרי הפרק הבא

יש רק בעיה אחת- פרק 2

30/10/2016 662 צפיות 3 תגובות
מקווה שאהבתם... והכל יהיה הרבה יותר ברור אחרי הפרק הבא

אמא שלי לא הייתה אישה ששוכחים. היה לה שיער בלונדיני ארוך שתמיד היה אסוף בגולגול או בקוקו מהודק. משקפיים מרובעות הורכבו על אפה הקטנטן והבליטו עוד יותר את עיניה המשונות, שמשכו כל כך הרבה מבטים. עין אחת חומה ועין אחת כחולה. בדיוק כמו עיניי. היא תמיד החזיקה מכשיר סלולרי או מחשב נייד בידה וחיכתה לשיחה חשובה. היא הייתה מנכ"לית של חברת נדל"ן והרוויחה סכומי עתק. לא היה אחד בעיר שלנו שלא הכיר את לילי אנדריאה ג'ונס, שעברה לארץ מאמריקה כדי להגשים חלום, לפתח את מדינת היהודים תוך שהיא מקימה חברה משלה, בלי להיעזר בגרוש מהאבא העשיר שלה, שגר בלוס אנג'לס. כולם ידעו שיש לה ילדה קטנה, בת 6, ילדה שירשה את עיניה מאימה על אף שעיניי אביה לא היו ידועים, שכן היא נולדה מתרומת זרע. לילי אנדריאה ג'ונס הייתה אשת עסקים מצליחה, אך גם אמא טובה. הילדה מעולם לא איחרה, תמיד הייתה מסודרת. כל שיערה הונחה במקום, כל בגד עוצב בדיוק למידותיה. השתיים היו יוצאות לחופשות רבות מסביב לעולם ובכל זאת, לימודיה של הבת, ונסה, לא נפגעו. שעה לאחר שההבנה מיהי אמא שלי הכתה במוחי, ההרדמה התפוגגה לגמרי. זה התחיל מהרגשת עקצוץ קלה ברגליי ולאחר כמה דקות, יכולתי סופסוף להזיז גם את שרירי פניי. "נתחיל מכמה בדיקות נוירולוגיות חשובות ואז נדבר ואני אסביר לך הכל. בסדר? אה כן, רק דבר אחד. את יודעת איפה את נמצאת?" עכשיו, משיכולתי להזיז את ראשי, ראיתי שהצפצופים יצאו מהמוניטור שהיה מחובר לגופי ושהצינורות האחרים היו מחוברים לקטטרים קטנים שהיו תלויים לידי. לבשתי חלוק ירוק. "בבית חולים." איזו מין שאלה מוזרה. ברור שאני בבית חולים. רציתי לשאול אותו איך הגעתי לפה, אך לא הייתי טיפשה. ידעתי שאם רופא אומר לי שאני צריכה לעבור בדיקה נוירולוגית ואז נדבר, כדאי להקשיב לו. במיוחד שהדבר האחרון שקרה לי היה נסיעה לבית הספר במכונית שלי. או שמא זה היה הקול המרגיע של האחות בחדר הניתוח? כיווצתי את גבותיי בתמיהה. איזו אחות בדיוק? לאחר הבדיקה הנוירולוגית הרופא הציג את עצמו כד"ר שמואל. "אני אראה לך סדרה של הדמיות. כל דמות שאת מזהה, אפילו נראית לך קצת מוכרת. תגידי לי, תעצרי אותי. אם את יכולה, תגידי את שמה. מובן?" הוא שאל בעודו לוחץ על הכפתור האדום שלו. הסתכלתי על הכפתור האדום שלי, או ליתר דיוק, על חוסר הכפתור האדום שלי. מה לעזאזל קורה כאן? "אתה יכול קודם להסביר לי מה קרה לי?" "חשוב קודם שתגידי לי את מי מהדמויות את מזהה. יש לך משהו שאת רוצה להגיד לפני שנתחיל?" "כן, האישה שעומדת מחוץ לחדר ובוכה- זאת לא אמא שלי." "את בטוחה?" "כן." נעצתי בו מבט מלא פליאה. מי לא בטוח מי זאת אמא שלו? "איך קוראים לך?" "ונסה ג'ונס." "בסדר." הוא הנהן וההדמיה הראשונה החלה. אמא שלי הופיעה על הרקע מדברת בפלאפון במבט רציני. חליפה שחורה כיסתה את הגופייה הלבנה שלה והיא עקפה חלון במקום שידעתי שהוא המשרד שלה. "זאת אמא שלי. לילי אנדריאה ג'ונס." הדמיה של שתי בנות מחבקות זו את זו. החיוכים שלהן ענקיים, אך הפנים שלהן אדומות ונפוחות מדמעות. הן נראות בערך בנות 17. לאחת יש תלתלים כתומים שמגיעים כמעט עד לאמצע גבה, ועיניים חומות. לשנייה היה קארה כהה ועיניים כחולות בהירות מאוד. כשהסתכלתי עליהן ידעתי שאני אוכל להתחבר איתן בקלות, הן נראו בנות כאלה שאפשר לסמוך עליו. לא סתם אומרים שרושם ראשוני זה דבר חשוב. "אני לא מזהה אותן." אישה דתייה, שיערה מכוסה במטפחת תכולה וחצאיתה שחורה וארוכה, עמדה לפני כיתה ודיברה על הבגרות המתקרבת בספרות. "זאת מרים, המחנכת של החברה הכי טובה שלי." "ומי זאת החברה הכי טובה שלך?" "וולדה לובוביץ'." "ואם אני אראה לך הדמיה, תוכלי לזהות בה את וולדה?" הוא שאל בפנים חתומות. הוא היה יכול להיות שחקן פוקר מצוין. הבעה רגועה הייתה נסוכה על פניו מהרגע הראשון שבו ראיתי אותו וזה לא השתנה עד עכשיו. "כן." בדיוק באותו רגע אמא שלי נכנסה לחדר. היא הנהנה לעבר ד"ר שמואל. "זאת היא?" שאלה אותו. מה זאת אומרת? "כן." "מתוקה." היא אמרה, אך לא חיבקה אותי. כמה מוזר. היא גם תמיד מוסיפה "שלי" למילה מתוקה. ההדמיה המשיכה. וסקרה את התלמידים היושבים בכיתה. אמרתי לד"ר שאני מכירה כמה מהם, הוא אמר שנחזור אליהם בהמשך. אך שבינתיים אני אחפש רק כאלה שממש מעוררים בי רגשות חזקים, כאלה שחשובים לי באמת, כמו וולדה. "הנה היא." אמרתי. ראיתי אותה יושבת זקופה. ידה האחת מונחת בתנוחה מגוננת על השולחן והשנייה משחקת בעפרון בשערה הבהיר. "ולידה יושב אורי." "מי זה אורי?" שאלה אמא שלי. איך היא לא יודעת? אני מספרת לאמא שלי הכל. "אורי זה הילד שאני אוהבת." אמא שלי קפאה. הבעתו של ד"ר שמואל לא השתנתה כשהוא הסתכל עליה. "מי זה אורי? יש לך חבר. קוראים לו יותם. את לא זוכרת אותו?"


תגובות (3)

נראה לי שיש בעיה באתר…
זמן הקריאה המשוער הוא 35 דקות אך הטקסט קצר מהפרק הקודם שהוא 25 דקות קריאה…
בכל מקרה נהדר ו… קצר.
את כותבת בצורה מרתקת.
אני ממתין להמשך :)

31/10/2016 19:00

    איזה כיף לראות שקראת את ההמשך:)
    ותודה על התגובה!
    אני לא אהיה ליד המחשב שלי כמה ימים אז אני אעלה בסופ"ש שני פרקים

    31/10/2016 20:16

    אני אמנם מדי פעם נעלם, אבל אני חוזר ומשתדל לקרוא את מה שפספסתי :)

    31/10/2016 20:26
35 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך