יש רק בעיה אחת- פרק 4

"תזכרי את השם הראשון שעולה לך בראש. מי היא אמא שלך?" ד"ר שמואל העיר אותי מוקדם, הייתי הראשונה בסבב שלו על הבוקר. "אלי שטיין." אמרתי בלי לחשוב יותר מדי, לא לגמרי ערה. איפה אני? אני לא אמורה להיות מתה? "ואיך קוראים לך?" "הכל בסדר ד"ר שמואל? גלי. למה השאלות המוזרות?" "אז אני מבין שאת לא זוכרת מה קרה אתמול. מה הדבר האחרון שאת זוכרת?" אתמול? מה קרה אתמול? "רותם ומאיה היו אצלי ואז התחלתי להרגיש לא טוב. הייתי בטוחה שאני עומדת למות." "זה היה שלשום." הבעה רצינית הייתה נסוכה על פניו. ד"ר שמואל הוא אבא של רותם, אז במשך השנים הכרתי אותו. מחוץ למסדרונות בית החולים הוא היה אדם משוחרר וחייכני. בפנים- מוסר חדשות קשות, מטיל על כתפיו אחריות עצומה ומתמודד עם הלחץ מצד הצוות, המשפחות והמטופלים, הוא היה רציני לגמרי. אך מעולם, בכל חיי, ההבעה שלו לא הייתה כל כך קשה. גם לא כשהוא הודיע לי שאני חולת סרטן, גם לא כשההקרנות לא עזרו. "שמ… כלומר, ד"ר שמואל. מה קרה לי בזמן הזה?" שמשון שמואל היה ראש מחלקת נוירולוגיה בבית החולים וכולם פנו אליו בתוך בית החולים בהתאם. גם החברה הכי טובה של הבת שלו. "אני מעדיף לבדוק אם פערי הזיכרון יפחתו במהלך היום. אם עד הערב לא תיזכרי, אני אספר לך הכל מחדש. אבל בינתיים אני אראה לך כמה הדמיות. תגידי לי את השמות של האנשים שאת מזהה." תמונה של אמא שלי הופיעה באוויר. "אמא שלי." "איך קוראים לה?" "אלי שטיין." התמונה השתנתה. המחנכת שלי. אמרתי לו. רותם ומאיה הופיעו בתמונה שלאחריה. אחריהן הופיעו ילדי הכיתה שלי, יושבים בזוגות באמצע שיעור. "הילדה הבלונדינית בשורה השלישית, טור שני משמאל. את מזהה אותה?" "זאת וולדה." "ומי היא בשבילך?" "ילדה מהכיתה." גלגלתי את עיניי. ברור שהוא ישאל דווקא על וולדה. כולם שמים לב לוולדה. "ולידה יושב?" "אורי." "ומי הוא בשבילך.?" השפלתי את מבטי. אני שונאת לדבר על הרגשות שלי עם אנשים שהם לא מאיה או רותם. זאת נקודת תורפה, חולשה. אני יודעת איך זה להרגיש פגיעה, בגלל המחלה הזו, אך אני שונאת את זה. "אני מעדיפה שלא לדבר עליו." "בסדר. הדמיה אחרונה ואת משוחררת." על המסך הופיעה נערה בלונדינית יפיפייה. "זאת אני." אמרתי כמתוך אינסטינקט. "את בטוחה?" חשבתי לשנייה. יש לי שיער כהה, למה אמרתי שזאת אני? "לא." אה. עכשיו הבנתי. הבזק של ד"ר שמואל מספר לי מה קרה. הבזק שלי מתכחשת לאמא שלי. הבזק שלי מנגבת את הדמעות כששתי נשים, שאני הבת של שתיהן, מנסות להסביר לי איך הן מרגישות. "נזכרתי." "זה טוב. תצטרכי לנוח בימים הקרובים כדי להבין מי את באמת, גלי או וונסה. אבל כמו מי את מרגישה היום?" דמעה קטנה החלה לרדת מזווית עייני "איך אני יכולה לדעת?" הבעתו של ד"ר שמואל התרככה. "תשאלי את עצמך שאלות פשוטות. מי החברות הכי טובות שלך? מי היא אמא שלך? את מי את אוהבת?" "ואם כל תשובה גורמת לי להרגיש כמו מישהי שונה." "אז תחליטי אם הזמן. אולי היום לא תדעי באמת. אולי לא מחר, לא עוד חודש. אבל יום אחד תדעי." "זה פשוט ש… הלוואי שהייתי יכולה לדבר עם מישהו, להתייעץ עם אדם שעבר את זה. אבל אני הראשונה." דמעה שנייה החלה לזלוג מאותה העין, שוטפת את התאומה שלה וזולגת על החלוק הירוק שלי. "תחשבי על הצד החיובי. את הראשונה. לנצח תהיה הראשונה בהיסטוריה שעברה השתלת מוח, או לפחות חלקים ממנו. את תכתבי בספרים וכל אחד שיעבור את התהליך הזה בשנים האחרונות, שבזכותך הוכח כמוצלח, יוכל להיעזר בך ולסמוך עלייך." "זה כל כל מבלבל. עד אתמ… שלשלום הייתי כמו כולם. אני מרגישה כמו איזה חייזר. כמו בסרטים הילדותיים האלו. שתי נשמות בגוף אחד. לא יכול להיות שזה הגיוני. "יש רק בעיה אחת. איך מישהו יסמוך עליי אם אני אפילו לא יודעת מי זאת אני?" "אל תדאגי. בהמשך היום יבואו לילי ואלי, וגם רותם מאיה וולדה. פשוט תנסי. מקסימום תגידי שמתפוצץ לך הראש והם יעזבו אותך. בסדר?" "בסדר." עניתי. בדיוק באותו הרגע נכנסה אמא שלי. כלומר, אלי שטיין. "אני אשאיר אתכן לבד." הוא אמר ויצא מהחדר. כל מה שעשינו היה להסתכל אחת על השנייה. אמא ובת, שבוחנות את עצמן ואת הקשר ביניהן. מהססות לגעת, לגשת. העיניים כאילו רוקדות, עוברות על תווי פנים, שפתיים, אף. יש לנו בדיוק את אותו האף. כשהייתי קטנה, אמא אמרה לי שאנחנו כמו תאומות בגלל זה. היא הייתה יושב וממציאה סיפורים על החיים עם תאומה. הייתי יושבת שעות ומקשיבה לה. נוגעת באפה, גוררת אותה למראה ומשווה. אמא שלי נאנחה לבסוף. "מתוקה שלי, אני כל כך שמחה שאת חיה. זה נגמר. הרופאים אומרים שהסיכוי שהגידול יחזור הוא לא גדול. תעברי בדיקה כל חצי שעה אבל בינתיים את בסדר. נכון?" היא כיווצה את גבותיה בדאגה. "אני בסדר, אמא." חיוך הססני התחיל להפציע בזוויות שפתיה. "את זוכרת?" "כן." חייכתי אליה. לא זכרתי הכל, אבל זכרתי את אמא שלי. והיא פשוט ישבה לידי. ככה. בלי לדבר. ישבה לידי וליטפה את ידי, וכשהתייעפתי ונשכבתי אחורה, היא התקרבה וליטפה את ראשי. ישבנו ככה קרוב לשעתיים. ולא הייתי צריכה יותר. הייתי חיה. היו אנשים שאוהבים אותי. והייתי עם אמא שלי.