"כולם חושבים שאני בסדר כי אני מחייכת" פרק 5

"וואו מישהי פה רגישה…" התקדם רצתי לחדר שלי ונעלתי אותו ליד קערת הפירות היה לי סכין אחרי הסתכלתי עליו 5 דקות לקחתי אותו וקירבתי אותה לזרוע שלי קצת ועוד קצת עד שכמעט ונגעה לי בזרוע
פרק 5
אבל בשניה האחרונה עצרתי את עצמי הרחקתי את הסכין ממני ולקחתי דף ועט צירתי זרוע וכף יד כמו שלי ואפילו צבעתי אותה כמו צבע גופי, לקחתי לורד אדום והתחלתי לציר קווים אדום על הדף זה לא עוזר באמת אבל ככה אני לא פוגעת לא בעצמי ולא במי שקרוב אלי על מי אני עובדת אין לי אף אחד שקרוב אלי באמת כבר עדיף לי למות :( נכנסתי לתוך המיטה כיסיתי את עצמי בשמיכה והתחלתי לבכות ולא הפסקתי עד שצלצול הודעה מהטלפון שלי הפריע
"אני מצטער אם פגעתי בך…" מאור שלח לי
"עזוב במלא לא תבין" שלחתי מהר ובאותה מהירות התחרטתי על ששלחתי לו
"תנסי אותי"
אחרי דקה שלחתי לו " בוא לחדר שלי אני יסביר לך…" הנחתי את האייפון על שידה ליד המיטה שלי שטפתי את הפנים שלי שמתי עיפרון שחור ולאחר 5 דקות שמעתי דפיקה בדלת ונתתי למאור להיכנס וסגרתי את הדלת.
"עכשיו את מוכנה לספר לי, לילד שפגשת לפני 3 ימים?" היה מבולבל
"עזוב למה אני בכלל מנסה אני במלא מבריחה כול מי שאי פעם התקרב אלי פשוט לך" ופתחתי שוב את הדלת
"מה? רגע אחד את שמחה אחרי זה עצובה ואז את כועסת עלי ועכשיו עד שסוף סוף את מוכנה לספר לי מה קרה אחרי שניה את לא רוצה? מה נסגר איתך?!"
סגרתי את הדלת התיישבתי על הרצפה שאני מחבקת את הרגלים שלי ובכיתי למרות שאמרתי שאני לעולם לא ישב מול אנשים אני חייבת להישאר חזקה
"אל תבכי אני לא יכול לראות בנות יפות בוכות" התכופף ושם את ידו על ברכי
"אף אחד לא מבין אותי שמצאתי מישהו שמבין אותי גם הם ברחו": אמרתי בבכי
"סיסי הכול יהיה בסדר תסמכי עלי" הרמתי את מבטי מעט וראיתי אותו מסתכל על השולחן שלי ואז נזכרתי שלא זרקתי את הדף ולא החזרתי את הסכין למקום….. הוא הלך לכיוון השולחן ןלקח את הדף השפלתי את מבטי
"תגידי סיסי מה זה?" שמעתי את הדף זז טיפה אבל עדיין לא הצלחתי להוציא מילה מפי
"את רצית לחתוך?" מאור הסתכל עלי מאוכזב מעט לאחר שהרמתי מעט את מבטי
"לא..בערך טוב כן…" עמדתי על רגלי
"ל..למה?" גמגם
"עזוב לא חשוב" לקחתי את הדף וזרקתי אותו לפח
"זה כן תעני לי!" הרחם את מבטי וגרם לי להסתכל לתוך עייניו וברחה לי דמעה מאור ניגב לי אותה
"סיסי תעני לי מישהו פגע בך?" דיבר יותר ברוגע הרגשתי כאילו הוא מכיר אותי שנים שהוא שואל אותי זאת נשמתי עמוק
"בוא נשב" ישבתי על המיטה שמאור לצידי
"אוקי הכול התחיל בגיל 5 שההורים שלי נסעו לחופשה השנתית שלהם ואני ישנתי אצל דודה לילה רק שהפעם הם לא חזרו…."
*פלאשבאק*
"דודה לילה למה הם לא חוזרים כבר עברו שבועיים!" התלוננתי לדדתי בארוחת צהריים
"חמודה שלי אני מצטערת אבל הם לא יחזרו מהחופשה……. לא מוצאים אותם"
"הם משחקים מחבואים אני ימצא אותם" קטעתי אותה
"לא הם נאבדו בים לאחר שמטוסם התרסק אני מצטערת חמודה אבל הם לא יחזרו"
"הם יחזרו את טועה" צעקתי וקמתי מהשולחן
*סוף פאשבאק*
"ולאחר שנה שגרתי אצל דודתי היא פתחה עסק לדוגמנות ואני עליתי כיתה א' הכול היה נפלא הייתי מקובלת הצלחתי בלימודים כל מה שילדה רוצה הייתי הילדה הכי מאושרת חוץ מיום אחד בשנה שכול יום בשנה לא הייתי מגיעה לבית ספר ונשארת בבית ובוכה על ההורים שלי שנאבדו, ומסתכלת על תמונות ישנות שלנו ביחד ובגיל 10 שעברתי לגור כאן אסור היה לי להביא חברים או שאני יבוא אליהם דודה שלי פשוט כלאה אותי כאן ומאז החיים שלי רק הסתבכו" הסתכלתי על עינייו הכחולות
"וואו" מאור בקושי דיבר