כי יותר קל לכסות את העיניים… – פרק חמישי

אמא ואבא שוב רבו, אבל הפעם הריב שלהם היה משונה. הסתכלתי על אמא, היא הייתה נראת נואשת וחסרת אונים. אבא דווקא היה נראה כמו מישהו שירדה לו אבן מהלב.
״תנסי להבין אות-״ אבא התחיל להגיד לאמא, אבל אז הוא קלט אותי בכניסה לבית. הוא התקדם לעברי, וחייך אליי בעייפות, ״היי חיים שלי, איך היה בבית הספר?״ הוא שאל וחיבק אותי. אבא שלי היה הטיפוס המחבק בבית, ואמא שלי הייתה הטיפוס הקשוח בבית.
״היה בסדר.״ אמרתי והתנתקנו, ״למה הפרעתי?״ שאלתי בקצת עצבים.
״אני ואמא צריכים לספר לך ולאחים שלך משהו.״ אבא אמר. דין היה אצל חבר מהגן ועדי אצל חבר מהמקיף. הבעיה איתם שהם אומרים שהם הולכים לשעה וחוזרים יום אחרי.
״מה? דברו מהר, גם ככה עדי ודין לא מתכונים לחזור בקרוב.״ אמרתי בתוקפניות ואמא נאנחה. היא ואבא התיישבו על הספה ואני נעמדתי מולם.
״לפני שאנחנו מספרים לך, אני חייב להגיד שחשבנו הרבה על זה, והגענו למסקנה ש… המצב לא יכול להמשיך ככה. זה נגמר.״ הוא אמר ואני עמדתי פעורת פה. מצד אחד זה היה הגיוני שזה כבר יקרה, שהם יתגרשו, אבל מצד שני עדיין קיוויתי שהמשפחה שלי תצליח להפוך לנורמלית, זוג הורים אוהבים שמגדלים בשמחה ובששון שלושה ילדים. מצד אחד הייתי שמחה, כי זהו, נגמרו הריבים! אבל מצד שני… יש לי אח קטן, שהוא בן 9, והוא לא אמור לחוות גירושים, בטח שלא בגיל כזה. הייתי מבולבלת, בסערת רגשות, שמחה ומאוכזבת ביחד.
נשמתי עמוק, ״זה אומר שאתם מתגרשים?״ שאלתי בקור והם הרימו אלי מבט מוזר.
״לא. כמובן שלא!״ אבא אמר ורק בלבל אותי יותר, ״יש לנו ילד קטן בבית, אנחנו לא יכולים להכניס אותו לכזה סרט. אנחנו החלטנו שזה נגמר, כל עניין הריבים וה… בגידות. מעכשיו בבית הזה היה רק אמון ואהבה.״ אבא אמר. אם קודם הייתי מבולבלת, עכשיו בכלל לא הבנתי מה קורה פה. הורים שלך לא מתגרשים, ניסיתי להרגיע את עצמי, להפך, הם הולכים להשלים. זה טוב, זה דבר טוב. זה אפילו ממש ממש טוב.
אז למה לעזאזל אני עצובה?!

בניגוד אליי, דין ועדי כמעט קפצו מרוב אושר שאמא ואבא סיפרו להם.
״אתה חושב שזה רציני? שזה יחזיק מעמד?״ שאלתי את עדי בזמן ששכבתי לידו על המיטה שבחדר שלו. החזקתי ביד את השק הזה עם הקמח, ומחצתי אותו בין ידי.
״אני רוצה שזה יצליח, אבל אני לא בטוח שזה יחזיק הרבה זמן… אבל גם אם מחר הם יחזרו לריב, אני לפחות אדע שהם באמת מתאמצים בשבילנו.״ הוא הסתכל עליי בעיניים החומות והגדולות שלו, שהיו דומות לשלי בצורה מחרידה. לא הבנתי אותו, הייתי בטוחה שהוא טועה, אבל החיוך השמח שהיה לו על השפתיים כמעט ושכנע גם אותי. הייתי רוצה להבין אותו, בשביל שגם על הפנים שלי היה כזה חיוך.
הוא חיבק אותי, ״אני מת עלייך, את החיים שלי.״ הוא אמר ונישק אותי בלחי. צחקתי והעפתי אותו ממני. התחלנו ללכת מכות בכאילו ופתאום הוא השתתק.
״תגידי,״ הוא אמר פתאום, ״יצא לך לחשוב על… עליו בזמן האחרון?״ הוא שאל אותי ומבטו היה נעוץ בתקרה. הפעם האחרונה שחשבתי עליו הייתה שנפגשתי עם עמית. לא הבנתי מאיפה עמית מכיר את הסיפור, כי אפילו ההורים שלי לא מכירים אותו, אבל אז חשבתי על זה והבנתי שאני לא רוצה להיכנס לזה, שאני מעדיפה להמשיך להיות כמו עכשיו. עשיתי שינוי מאוד משמעותי בשנתיים האלה, ואני לא רוצה להרוס.
״האמת שחשבתי עליו בתחילת השבוע, אבל לפני זה היו שבועות בלי שאפילו השם שלו לא עבר לי בראש.״ אמרתי ברצינות, והוא חייך אליי.
״זה סימן מצויין. אני ממש גאה בך.״ כן, אני ואח שלי מחוברים מאוד. יש בנינו גם את הריבים המפגרים האלה שיש בין כל האחים, אבל גם את הקשר העמוק הזה שלא אצל כולם יש.
״למה נזכרת בזה פתאום?״ שאלתי בזמן שבהיתי גם אני בתקרה.
״כי אני רוצה להכיר לך מישהו…״ הוא אמר שנייה לפני שהכרית עפה על פניו במהירות.
איזה אח מפגר יש לי…