כי יותר קל לכסות את העיניים… – פרק ראשון

קמתי בבוקר עם מצב רוח על הפנים.
קמתי מהמיטה אחרי שעה שבה ריחמתי על עצמי ועל כמה שהחיים שלי אומללים, וירדתי למטבח. אמא שלי ואחים שלי כבר התחילו לאכול.
"בוקר טוב ליאם," אמא חייכה אליי בחיוך ענקי והביאה לי מעדן מהמקרר. "אז…זהו, ממחר מתחילים הלימודים. אתם צריכים לחזור לשגרה…" האמא המבאסת שלי אמרה ואני ועדי הסתכלנו עליה בעצבים. דין דווקא שמח.
"אני כבר מוכן למחר, אפילו עשיתי מערכת!" הוא אמר ואמא הביטה בו בחיוך.
"כנראה שבסוף כן היה לי ילד טייס," היא אמרה לי ולעדי, "בוא, נארגן לך בגדים למחר." היא אמרה לדין והם עלו למעלה.
עדי התחיל לצחוק, "חנפן קטן…" הוא אמר ואני חייכתי.
"למד מהגדול ביותר…" אמרתי והסתכלתי עליו בהתגרות, "היא הסכימה לך ללכת היום?" איזה מישהי שעדי הכיר לפני שבוע הזמינה אותו למסיבה פה באזור, בבית של אחת הילדות הטחונות של העיר. אנחנו פה כמעט חצי מהחופש, והוא כבר מכיר את כל העיר הזאת. הוא סיים לשתות את הקפה שלו וחייך אליי.
"הסכימה כבר ממזמן, הבטחתי לה שאני יעזור לדין בשיעורים כל החודש הזה."
"איזה דפוק." אמרתי וצחקתי עליו. הוא חייך וקם מהשולחן לשטוף כלים.
"מה את אומרת? בא לך לבוא איתי היום?" הוא שאל ואני גיכחתי.
"איזה מסיבה ואיזה נעליים. אין לי כוח, יש מחר בית ספר." אמרתי והוא חיקה אותי.
"איזה כבדה את… אנחנו פה כבר חודש ופעם אחת אפילו לא יצאת מהבית!" הוא אמר ושם את הצלחת של דין במגירה.
"מה לעשות שלא כולם כמוך…" אמרתי בעצבים וקמתי מהשולחן כמו דרמה קווין אמיתית. הוא יודע שיש לי בעיה להתחבר לאנשים, אז למה הוא מפסיק עם ההערות המגעילות האלה?
נכנסתי לחדר שלי ושמתי יוטיוב. נשכבתי על המיטה והרמתי את האייפון מהשידה.
"היי." רון שלח לי הודעה בוואטסאפ.
"היי." עניתי לו. המשכנו לדבר עוד קצת ונרדמתי בלי לשים לב.
כשקמתי השעה הייתה בערך שש. עוד לא הספקתי לפתוח את העיניים וכבר שמעתי צעקות.
"נמאס לי ממך!" שמעתי את אמא צורחת בבכי. ישר נלחצתי וקמתי בשנייה. עדי אמור להיות עכשיו בישיבה אצל אחד החברים שלו, אז אין מי שירגיע את דין.
"את סתם מטומטמת!! אני לא מבין למה בזבזתי עלייך את החיים שלי בכלל!! הייתי צריך לקחת את הרגליים וללכת עוד כשהיית עם עדי!!" הפעם זה אבא שלי שצרח. יצאתי מהחדר שלי ונכנסתי לחדר של דין. הוא ישב על המיטה מקופל ובכה. ממש בכה… ילד בן שש לא אמור לבכות ככה. חיבקתי אותו והרגעתי אותו בזמן שאמא ואבא המשיכו לצרוח כמו בהמות.
"ליאם," דין הסתכל עליי, "הם עדיין אוהבים אותי, נכון?"