מוריה הכותבת :)
רק התחילה השנה וכבר מאה אלף מבחנים :(
שחנוכה יבוווווא כבר !!!
מוריה ❤

כי יותר קל לכסות את העיניים…- פרק רביעי

מוריה הכותבת :) 21/10/2013 576 צפיות תגובה אחת
רק התחילה השנה וכבר מאה אלף מבחנים :(
שחנוכה יבוווווא כבר !!!
מוריה ❤

פרק רביעי :
קמתי בבוקר. כבר אז הבנתי שהיום הזה הולך להיות סיוט אחד גדול כמו תמיד.
אמא העירה אותי בחיוך עצוב. בזמן האחרון זה החיוך היחיד שאני מליחה לראות על פנייה.
"קומי, הלימודים התחילו כבר לפני יומיים!" היא צעקה פתאום, כאילו לפני שנייה לא היה לה חיוך על השפתיים, "את לא נשארת אפילו עוד יום אחד בבית, ולא אכפת לי שאת מצוננת." היא אמרה ויצאה מהחדר שלי. אתמול נשארתי בבית. לא היה לי כוח ללכת אחרי היום הראשון. חרא בית ספר. נאנחתי והתארגנתי מהר, מתלבשת כמו תמיד – ג'ינס שגדול עליי בשתי מידות וחולצת בית ספר רחבה.
עדי נכנס לחדר שלי.
"יותר מהר," הוא אמר לי בעצבים, "אני צריך גם לתדלק." הוא יצא מהחדר ואני המשכתי להתארגן. אחרי חמש דקות הייתי בתוך האוטו. הוא שם את דין בגן, עבר בתחנת דלק ונסע למקיף.
"יש עלייך מצית?" הוא שאל ואני הוצאתי את המצית מהתיק. תמיד יש לי מצית בתיק, למקרה שהוא ישכח. הוא הדליק את הסיגריה שהייתה בידו ושם אותה בפיו.
"למה חזרת לעשן?" שאלתי אותו בחטטנות. הוא הסתכל עליי וגיחך.
"למה שאני יענה לך? את בעצמך מסתירה ממני הרבה דברים בזמן האחרון.״ הוא אמר ואני נאנחתי. הבנתי שהוא דיבר על הריב שהיה בין אמא לאבא לפני שלושה ימים.
"זה לא היה רציני!" אמרתי בהתגוננות, "והיית במסיבה, לא רציתי לבאס לך את המצב רוח…" אמרתי, איזה מטומטמת. לא הייתי צריכה להסתיר את זה ממנו. "סליחה?"
"אין לך על מה לבקש סליחה…" הוא אמר בחיוך, "אבל בפעם הבאה שזה קורה את מתקשרת אליי אפילו אם אני בחצי השני של העולם." הוא אמר ואני הנהנתי. הוא החנה וזרק את הסיגריה.
"ביי מכוערת," הוא אמר ונישק אותי בלחי, "ואל תעשי שטויות, זה מה שחסר לי…" הוא אמר ונכנסנו לבית ספר. בדיוק היה צלצול אז הוא ליווה אותי עד לכיתה ורק אז נפרדנו.
נכנסתי לכיתה, המורה הושיבה אותי ליד ילדה שנראתה דווקא נחמדה. לא היה לי כוח לפתח שיחה וכנראה שגם לה לא, ככה ששתינו שתקנו עד ההפסקה.
ברגע שנשמע הצלצול ברחתי מהכיתה והלכתי לחדר אוכל שיש שם, מקווה שאני אמצא שם את עדי.
שאני מגיעה החדר אוכל כבר מלא, ולמזלי עדי בפנים. אני עומדת להתקדם לשולחן שלו, אבל פתאום שני ילדים באים ועוצרים אותי.
"אל תעשי את זה," אמר לי הגבוה מבין השניים. הוא היה שרירי והיה לו שיער בלונדיני ארוך שהיה אסוף בקוקו. היו לו עיניים כחולות וזיפים בהירים על הסנטר. "לא כדאי לך…" הוא אמר ואני צחקתי.
"אם אח שלי יושב איתם אז זה כנראה בסדר." אמרתי בחיוך. הם היו נראים לי נחמדים כאלה, עדינים, לא כאלה שצריך לפחד מהם.
"את… לא הבנת," אמר השני, הוא היה ההפך הגמור של הבלונדיני. הוא היה שחום עם שיער שחור ועיניים חומות, טיפה יותר גבוה ממני, שחיף, ונראה כמו אחד שמפחד מהצל של עצמו. "כאן, אם את אהה… יושבת בשולחן של… ילדים כמו אלה, אז… את ישר נחשבת… כאילו…" הוא ממש התבייש והסמיק.
הזדהתי איתו, הוא הזכיר לי את עצמי באיזה שהוא מקום.
״זורמת. ולפי האינסטינקטים שלי קלטתי את לא כזאת.״ הגבוה אמר והרזה הנהן.
"הבנתי, תודה על המידע…" אמרתי בנחמדות והם חייכו אליי, "אז… אני יכולה לשבת… לידכם?" שאלתי באומץ והגבוה הנהן ישר. פתאום קלטתי את עמית, הדוס הקרצייה הזה שנדבק עליי בימים האחרונים, מסמן לי ׳כל הכבוד׳ מאחורי גבם של שני הילדים. גלגלתי את עיניי בלי שישימו לב והוא חייך.
"אני טל," הגבוה אמר, "והבישן לידי זה ירין. ואת…?"
"ליאם." חייכתי, "ואני לא נושכת, אתה יכול להירגע."

״אז איך היה היום?״ עמית שאל אותי בסוף היום. עמית היה נראה כמו ילד טוב אמיתי. עיניים בהירות, שיער בלונדיני קצר ופנים עגולות כאלה, נעימות ועדינות, יותר ילדותיות מגבריות.
״דווקא היה יום נחמד. טל וירין באמת אחלה.״ אמרתי בחיוך רציני והוא שמח בשבילי.
האוטובוס עצר בתחנה שלי, ירדתי ממנו והתקדמתי לבית.
רק כשנכנסתי לבית הבנתי איזה טעות עשיתי.


תגובות (1)

תמשיכיייי, זה מושלםםם,
וואי את כל כך צודקת! הלימודים האלה הם נוראיים!!

21/10/2013 09:29
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך