כי יותר קל לכסות את העיניים… – פרק שני
"…מנסה להרים את הראש, מנסה להרים את הרא-" השעון המעורר של הפלאפון שלי צלצל. התעוררתי, אבל לא בחדר שלי. החדר היה מלא בפוסטרים של כדורגלנים וגביעים מתחריות שונות. לידי היה דין, שבדיוק היה לבוש בפיג'מת 'ברסה' שלו ושתה שוקו מכוס של מסי.
"ליאם! טוב שקמת," הוא אמר במבט הערני שלו, "אני צריך שתעזרי לי להעיר את עדי." הוא אמר בחיוך.
"עוד חמש דקות…" מלמלתי ובדקתי מה השעה בפלאפון, "עכשיו רק שבע ועשרה, זה לא חוקי להיות ערים בשעה כזאת. תחזור לישון." אמרתי והוא נאנח.
"אבל היום זה היום הראשון של הלימודים! אני חייב ללכת כדי שלא ישעו אותי מהקבוצה." הוא אמר בעצב ושפתיו רדעו. ידעתי שהוא סתם משחק לי על המצפון, אבל גם ידעתי שהוא צודק.
"לך תנסה עוד פעם אחת ואם אתה לא מצליח תגיד לי," אמרתי וקמתי מהמיטה הזוגית שלו. בשביל מה ילד בגילו צריך מיטה כזאת? "אני הולכת להתארגן בחדר." אמרתי ויצאתי מהחדר שלו. לפי השקט שהיה בבית הבנתי שאבא עובד עכשיו.
נכנסתי לחדר שלי וראיתי את אמא ישנה במיטה שלי. פעם הייתי מרחמת עלייה, אבל עכשיו זה פשוט לא מגיע לה. הוצאתי מהארון בגדים שאפשר לקרוא להם 'שקים' והתלבשתי מהר. כשיצאתי מהחדר עדי ודין כבר היו מאורגנים. עדי בדיוק דיבר עם דין על בנות.
"אז ככה, אם אתה רואה ילדה יפה, תלך אליה ותעשה לה ככה," עדי אמר ושרק בקריצה, "ואז כשהיא תתקרב, תגיד לה את זה." הוא אמר ולחש לדין את ההמשך באוזן. דין צחק ועדי קלט אותי.
"הנה, תנסה על ליאם." הוא אמר ודין רץ אליי וחיבק אותי.
"עזבו אותי מהשטיות האלה," אמרתי בחיוך, "אם אתה רוצה אח ערס, אל תערב אותי בזה." אמרתי לעדי בזמן שכיסיתי לדין את האוזניים. הוא גלגל את עינייו והוציא לי לשון, עשיתי את אותו הדבר.
פתאום אמא ירדה למטה. כולנו שתקנו חוץ מדין שישר התחיל לספר לה על השיחה עם המאמן שלו. הוא רצה לספר לה אתמול, אבל… זה לא התאפשר. לפעמים אני ממש מופתעת מזה ששניה אחת הוא יכול לבכות ולצרוח בגללה, ושניה אחר כך לשכוח. אני תמיד שוכחת שהוא בסך הכול ילד קטן, בקושי בן 9, ילד שהצרות הכי גדולות שלו אמורות להיות קשורות באימוני הכדור-רגל שלו.
עברה חצי שעה ואני ועדי כבר היינו במקיף.
תוך שנייה הוא נעלם לי והלך לכמה ילדים ילדים שקראו לו. עדי הוא מהאנשים שמסתדרים בשניות, אני לא.
אחזתי בתיק שלי בחוזקה, סוג של הרגל מפעם, והתקדמתי לשכבה. כולם התרגשו והתלהבו, זה בכל זאת היום הראשון ללימודים, ורק אני הרגשתי לא שייכת. האמת שאני די רגילה לתחושה הזאת…
"היי, ילדה!" קול אמר. הסתובבתי בשאלה. זה היה איזה ילד אחד. "קוראים לך ליאן?" הוא שאל.
"ליאם." תיקנתי אותו, "למה?"
"המנהלת אמרה לי לחפש אותך," הוא אמר בחיוך מתנשא, "אני עמית, ואני הולך לעזור לך להתאקלם פה." הוא אמר ואני הרמתי גבה.
"אבל אני לא צריכה עזרה. תודה בכל מקרה." ניסיתי להיות נחמדה לזה שעמד מולי. ישר קלטתי שהוא לא תלמיד, בטח איזה אחד שעושה שנת שירות.
"את כן. אני מכיר את הסיפור שלך, ואמרו לי להיות דבוק אלייך כל היום. גם אם את לא רוצה." הוא שוב חייך את החיוך המתנשא הזה, "אז מאוד כדאי לך לרצות."
האמת היא, שקצת חששתי ממנו. לא יודעת למה…
"ודרך אגב, אני דתי," הוא הצביע על הכיפה שהייתה על ראשו, "ונשוי. אז אין לך ממה לחשוש. אני באמת באתי רק בשביל לעזור."
באותו הרגע נרגעתי. חייכתי אליו ברוגע והוא צחק.
הוא דווקא היה נראה בסדר.
תגובות (1)
מושלםםם תמשיכיי