"ככה זה מרגיש" – פרק 33 'תמיד פה בשבילך'

אשלי התהלכה מצד לצד בסלון ובחנה אותי, מנסה לקבל כל תגובה ממני. "שאנלי.. זה רק מה שראיתי, אני בטוחה שיש לזה הסבר.. הגיוני" היא ניסתה למצוא אמת בדבריה. כל מה שעשיתי היה לשבת ולשקוע במחשבות.
זואי, אחת מהחברות הכי טובות שלי, נישקה אותו. את אוסטין. אני לא יודעת למה, ומה קרה, אבל זה לא או-
תקתוק מהדלת גרם לי לנער את ראשי ולחזור למציאות. נאנחתי והרמתי את עצמי מהספה, מתקדמת באטיות אל דלת הבית ופותחת אותה בעדינות בעזרת הידית.
"היי," חיוך קטן עלה על שפתיו של אוסטין שעמד מולי. "היי" עניתי בקול צרוד, ולאחר מכן כחכתי בגרוני. ידיו היו בכיסים שבמכנסיו, והוא בחן את פניי. "הכול בסדר?" הוא שאל והתקדם צעד אחד אליי. "כן, תיכנס" עניתי במהירות וסגרתי את הדלת לאחר שהוא נעמד בתוך הבית.
"היי אשלי" הוא אמר כשראה גב של בחורה בלונדינית העומדת קצת רחוק מאיתנו. היא הסתובבה במהירות ועיניה נפערו. "היי, אוסטין.." אשלי בלעה את רוקה וסרקה אותו בעיניה. היא העבירה את מבטה אליי והנהנה את ראשה קלות, מסובבת את גופה ומתקדמת אל המדרגות הפונות לקומה השנייה.
אוסטין סיבב את גופו בחזרה אליי לאחר שאשלי עלתה במדרגות ונכנסה אל החדר שלי, סוגרת את הדלת אחריה.
"בקשר לאתמול, אני.. – "
"אשלי כבר סיפרה לי." אמרתי במהירות ונשמתי עמוק. עיניי בהו בעיניו של אוסטין, שנראו מבולבלות. "בקשר לזואי ו.. אתה" הוספתי, נותנת לכל אוויר אפשרי להיכנס לריאותיי.
הוא הנהן את ראשו באטיות, בזמן שאני הרכנתי את שלי. ידו התקדמה לשלי, באחזה בה. הוא שילב את אצבעותינו ומשך אותי יחד איתו בעדינות אל עבר אחת הספות. התיישבנו עליה, כשידו עדיין בשלי, ושפתיו התעקמו לחיוך קטן.
"את רוצה לשמוע מה קרה אתמול?" הוא שאל ונשימה קצרה השתחררה מפיו. הנהנתי באטיות ובחנתי את פניו כשהוא החל לספר את אירועי אתמול.

אוסטין החל ללכת במסדרון הארוך בביתה של לילי, אך נעצר לפתע כששמע יבבות בכי חזקות. הוא סיבב את גופו, ונעמד מול הדלת שממנה הקולות גברו.
בידו הימנית, הוא החזיק את הידית ופתח את הדלת בעדינות – מציץ לתוכה. עיניו של אוסטין גדלו כאשר ראה את זואי יושבת על קצה המיטה, עם שתי כפות ידייה על הפנים שלה, והיא לא מפסיקה לבכות.
הוא במהירות התקדם אליה, והיא הרימה את ראשה כששמעה צעדים בתוך החדר. "אוסטין.." היא מלמלה בבכי, כאשר הוא התיישב לידה והניח יד אחת על גבה והיד השנייה על לחייה.
"מה קרה?" הוא שאל וסרק את עיניה שהיו אדומות ונפוחות. היא האחרונה שציפה לגלות בחדר הזה. היא נאנחה והעבירה יד בשיערה, מעבירה את מבטה אליו.
"שיחקתי בבליינד גו," היא משכה באפה, ונשימות קצרות יצאו מפיה. היא סובבה את ראשה כדיי לראות את מבטו של אוסטין, שלהפתעתה – הוא לא היה שופט. הוא רק הנהן את ראשו וחיכה בסבלנות שתמשיך.
"היה איזה בחור.. שנכנס איתי יחד לתוך הארון.. אני לא יודעת מי זה כי הייתי עם כיסויי על העיניים אבל – " היא עצרה פעם נוספת, מנגבת בידה עוד דמעה שרצתה לפרוץ מעיניה, ולאחר מכן עוד אחת.
"הוא..?" אוסטין פער את עיניו והביט בה. "לא, הוא רצה משהו אחר," היא אמרה לאחר שלקחה נשימה עמוקה. "הוא.. הוא בהתחלה נגע לי בחזה, והתנגדתי," שוב דמעות ירדו מעיניה.
"הוא הצטער על כך, אבל מיד לאחר שנייה הוא הניח את ידו על פי, כדיי שלא אצרח, ובמהירות הכניס את ידו מתחת לחצאית שלי.." היא נעצרה כשהחלה לפרוץ בבכי. "לאחר מכן היד שלו חדרה לתוך התחתונים שלי, ו.. הוא הצליח ל.." כשזואי המשיכה, עיניו של אוסטין גדלו בהפתעה, הוא קיווה לסוף טוב, לסוף שבו היא תגיד לו שהיא הצליחה להתחמק ממנו והוא נכשל.
הוא לא אמר כלום ועטף אותה בזרועותיו השריריות, מגן עליה בחיבוקו. "עברו לפחות.. לפחות שתי דקות עד שהצלחתי לנשוך אותו ולצרוח, מה שגרם לכמה בחורים לפתוח במהירות את הארון, ולמשוך אותו ואותי החוצה. ברגע שהסרתי את הכיסוי מעיניי, ראיתי כמה בחורים מכים את הבחור שנגע בי, אבל אני לא ראיתי אותו. מספר נערות התקדמו אליי ושאלו מה קרה, אבל כל מה שעשיתי היה לברוח." היא אמרה וניגבה את דמעותיה שנחו על חולצתו של אוסטין.
"אלו היו הדקות הכי נוראיות שהיו לי בחיים" היא אמרה לאחר כמה דקות נעימות שבהן הם שתקו. אוסטין ליטף את שיערה. "תרדי איתי עכשיו למטה, ותנסי לזהות מי הבחור. אני כבר אטפל בו" הוא לחש לאוזנה. "לא, אני לא רוצה לראות אותו. במיוחד לא לדעת מי הוא." היא ענתה במיידי. זואי פחדה, כל מה שהיא רצתה לעשות זה לשכוח את הערב הזה.
"אבל-"
"אוסטין, לפי מה שהספקתי לראות, כבר טיפלו בו טוב מאוד. תאמין לי." היא קטעה אותו והביטה בעיניו. "וגם אם היית הולך, זה לא היה עוזר. מה שקרה כבר קרה." היא הוסיפה ונשמה עמוק, בוחנת את פניו של אוסטין מקרוב. הוא רק הנהן את ראשו לאט, "את חושבת שהוא קיבל את מה שמגיע לו.. אבל, זה לא מספיק. לעומתו, את זו שהולכת לספוג את הכאב הזה איתך בזמן שהוא כבר ישכח את הכול הלילה" אוסטין אמר, ומבטו היה זועם. הוא כעס כל כך עד שידו התאגרפה. זה לא הגיע לזואי.
שפתיה של זואי התעקמו לחיוך קטן ששידר כאב, "תודה" היא אמרה ומשכה באפה. "על זה שאתה פה."
זעמו של אוסטין נעלם, והוא רק הסתכל עליה בחיוך קטן שניסה לעלות על פניו. זואי סרקה את פניו בחיוך, ובשנייה אחת קירבה את ראשה אליו והניחה את שפתיה על שלו. אוסטין נדהם, והתרחק ממנה מיד. הוא לא רצה שזואי תקבל את הרושם הלא נכון. חוץ מזה, היא יודעת טוב מאוד שהוא עם שאנל, ומאוד מאושר איתה.
"זואי-"
"אני מצטערת" היא אמרה במהירות וקמה ממקומה, מניחה את ידיה על פיה. "אני כל כך מצטערת, לא התכוונתי" היא הוסיפה ונתנה לדמעות קטנות להשתחרר מעיניה. אוסטין נאנח והתקרב אליה, מניח את ידו מסביב לכתפיה. "זה בסדר, בואי.. אני אקח אותך הביתה, עברת מספיק" הוא חייך חיוך קטן ומשך אותה יחד איתו אל מחוץ לחדר.

עדיין בהיתי באוסטין כשסיים לדבר. אני לא מאמינה שבחור עינה את זואי.
לא אכפת לי מהנשיקה הקטנה והלא חשובה שקרתה ביניהם, למרות שכן – זה קצת מאכזב אותי, אבל עדיין – אני לא מצליחה לעכל את העבודה שבחור נגע בה ללא הסכמתה.
"למה היא לא דיברה איתי?" קמתי מיד ממקומי והשתחררתי מהאחיזה של אוסטין בידי. "אני חייבת ללכת אליה," אמרתי במהירות והנחתי יד על מצחי, מתהלכת מצד לצד בסלון. אוסטין הנהן בראשו, ותחב את ידיו בכיסים. עצרתי את הליכתי והתקרבתי אליו, תופסת בפניו ומושכת אותו אליי לנשיקה עדינה וקצרה. ידיו השתחררו מכיסיו ואחזו בגופי בתשוקה. אחת מידיי טיילה בשיערו.
כשהתנתקנו, הוא הביט בעיניי כשחיוך עולה על שפתיו. "למה זה היה?" הוא שאל בחיוך והגניב עוד נשיקה לשפתיי. "על זה שאתה חבר מדהים" עניתי עם חיוך קטן על שפתיי. השתחררתי מאחיזתו של אוסטין, וסימנתי לו לחכות עם מבטי. התקרבתי אל המדרגות ועליתי עליהן. נכנסת לתוך החדר שלי – ציוויתי על אשלי לקום מהמיטה ולהתחיל להתארגן. היא הביטה בי בבלבול כשזרקתי לעברה חצאית קצרה ופרחונית. "לאן הולכים?" היא שאלה ושלפה מרגליה את השורט השחור שלבשה.
"לזואי," עניתי והורדתי את שורט הפיג'מה התכול שלי מגופי. במהירות הכנסתי לרגליי סקיני ג'ינס כחול והורדתי את הקפוצ'ון ממני, נשארת רק עם הגופיה הלבנה והפשוטה. אשלי התלבשה גם כן, ונעלנו נעליים. את שיערי זרקתי לקוקו גבוה ואשלי פיזרה את שלה. "מה איתה?" היא שאלה בעיניים גדולות כשירדנו במדרגות בחזרה לסלון.
"היא צריכה אותנו עכשיו."

חניתי את הג'יפ שלי בחניה שליד הבית של זואי. אני ואשלי התקדמנו אל דלת ביתה, כאשר אשלי עדיין קצת רועדת ממה שסיפרתי לה. מאוסטין כבר הספקתי להיפרד כשהיינו בבית שלי, והבטחתי לעדכן אותו במצבה של זואי כיוון שביקש.
אני אוהבת אותו כל כך.
אשלי תקתקה על הדלת בעדינות כשהיא נושמת עמוק. נשמתי באותה צורה, ולאחר כמה שניות הדלת נפתחה.
"אשלי, שאנלי, איזו הפתעה נחמדה" אמא של זואי, אווה, עמדה בפתח הבית, שמתוכו הופץ ריח מדהים של אוכל ספרדי.
לפני שיכולנו לברך אותה חזרה, היא דיברה שוב. "תודה שאתן כאן, מאתמול זואי לא יוצאת מהחדר שלה, והיא לא מוכנה לדבר איתי" אווה אמרה, כשהמבטא הספרדי שלה נשמע היטב.
"היא אכלה משהו?" אני ואשלי שאלנו יחד כשנכנסנו לתוך הבית, ואווה סגרה את הדלת אחרינו. צחקקנו מעט כששמענו אחת את השנייה, וניסינו להישאר רציניות. "לא, שום דבר. בגלל זה אני מכינה כרגע את המאכל האהוב עליה, בתקווה שהיא תרצה לצאת," היא נאנחה והעבירה את מבטה אל המדרגות הקצרות שהובילו לקומה השנייה. לאחר מכן היא הסתכלה אלינו, וסימנה לנו במבטה לעלות אליה.
בלי יותר מידי דיבורים, עלינו במהירות את כולן והתהלכנו אל דלת החדר המוכר שלה. תקתקנו עליה באטיות.
"אימא, אמרתי לך.." נשמע קול חלש שהגיע מתוך החדר השייך לזואי. "אני לא יוצאת." היא הוסיפה לאחר משיכת אף קטנה.
"זואי," אשלי אמרה עם כאב שנשמע בקולה. "אלה אנחנו, תפתחי" אמרתי ונשמתי עמוק.
להפתעתנו – כעבור מספר שניות הדלת נפתחה באטיות – חושפת מולנו את זואי שעמדה עם שמיכה סביב גופה, עיניה היו נפוחות ושיערה השחור והמבריק היה אסוף לגולגול מבולגן.
היא בהתה בנו בעיניים גדולות ומפוחדות. עיניה פגשו בשלי, ודמעה קטנה השתחררה מעיניה כשהבינה שאוסטין בטח סיפר לי, וזה למה אנחנו פה.
"זואי," אני ואשלי אמרנו יחד ועטפנו את זואי בחיבוק, מה שגרם לה לפרוץ בבכי. חיזקנו יחד את החיבוק בנינו, ואני ואשלי העברנו מבט כואב אחת לשנייה.

לאחר חיבוק שחימם את זואי כחמש דקות, התנתקנו אחת מהשנייה. אשלי סגרה את הדלת, והתקדמה אליי ואל זואי שישבנו על מיטתה.
"אם אוסטין סיפר לכן, אז.. את בטח יודעת ש.." זואי אמר עם דמעה קטנה והסתכלה עליי. "זואי, אני לא כועסת. זה בסדר" אמרתי מיד וליטפתי את לחייה. "חוץ מזה, זה הגיע לי. אחרי כל הדברים שעשיתי עם אוסטין בזמן שחיבבת אותו" אמרתי בחיוך קטן, וגרמתי לזואי לגחך.
"זה לא אותו דבר. אני רק חיבבתי אותו, אף פעם לא היינו יחד." היא הדגישה את דבריה, והרכינה את ראשה. "תפסיקי, אני לא כועסת, מעצבנת" זרקתי עליה כרית שנחתה בדיוק על פניה. היא לא יכלה להפסיק את הצחוק שהשתחרר מפיה.
"או, ככה אנחנו אוהבות אותך" אשלי אמרה בחיוך וקפצה על המיטה כשהיא מתיישבת ביני לבין זואי, ומחזיקה מגזין בידה, שאותו לקחה ממדף הספרים של זואי. "איך את מרגישה?" היא הוסיפה, ובחנה את פניה של זואי. "יותר טוב עכשיו," זואי אמרה בחיוך קטן, מה שגרם לאשלי להרחיב את חיוכה. "אבל עדיין – אני מרגישה טיפשה על כך שהשתתפתי במשחק הזה. מה חשבתי לעצמי? שנדבר על חדשות?"
היא מלמלה בצחקוק קטן וכואב. לא אמרנו דבר, אשלי ליטפה את גבה ואני החזקתי את ידה. אנחנו אולי לא נוכל לגרום לה לשכוח את אותו הערב, אבל אנחנו תמיד כאן בשבילה, מקוות שזה מספיק טוב לחבק אותה ולתמוך בה כדיי שהיא תוכל להדחיק את המקרה.
"יודעת מה? תכננתי כבר איך לזהות את הבחור ש.. בקיצור, הוא יצטער על היום שהוא נגע בך" אשלי אמרה עם חיוך שטני על פניה. "אשלי, מה את מתכוונת לעשות?" שאלתי באנחה והנחתי יד על מצחי. אם אשלי מתכננת משהו – למישהו, במיוחד כמו הבחור המסתורי והמפגר הזה – זה לא יהיה נחמד במיוחד.
"מה? אני לא אהרוג אותו אל תדאגי," אשלי הרגיעה אותי. "רק אם אני אהיה ממש נחמדה." היא הוסיפה מיד וגרמה לנו לצחוק.
"תודה," זואי אמרה לפתע, מודה לנו, וגרמה לנו להרים את מבטנו אליה. "תמיד" אני ואשלי אמרנו יחד, וחייכנו אחת אל השנייה. בזמן האחרון אנחנו מדברות יחד בלי לשים לב. צחקקנו מעט, ואשלי פתחה את המגזין שהחזיקה בידה.
"אני חייבת לחפש שמלה מושלמת לנשף!" היא אמרה ודפדפה במהירות בין הדפים המלאים בשמלות מדהימות. אני וזואי העברנו מבט אחת בשנייה ששידר 'כמובן..' וצחקקנו. אשלי יכולה להיות רצינית רק לשנייה, ומיד לחזור לעצמה.
"הנשף רק בעוד חודשיים." זואי אמרה והציצה במגזין. "אז? צריך להתחיל לחפש שמלות מעכשיו! אתן באות איתי שבוע הבא." היא דרשה, ונעצרה עם ידה על דף אחד.
"ואוו, זה יהיה נפלא עלייך זואי" היא אמרה והביטה בחיוך בשמלה ארוכה וסגולה שהייתה פתוחה בצורת איקס באמצע החזה. זואי הרימה את המבט אליה עם גבה מורמת. היא אף פעם לא כל כך התלהבה מנשפים כמו אשלי. "מה? יש לך חזה מדהים! והצבע הזה ישב עלייך טוב בגלל הגוון המושלם והספרדי שלך, השמלה הזאת בדיוק בשבילך" אשלי אמרה בקלילות והחזירה את מבטה אל המגזין, ואני הסכמתי איתה. זואי גיחכה במבוכה.
"על מה הנושא בכלל?" שאלתי ובחנתי גם כן את השמלות במגזין. אשלי במועצת התלמידים, כך שבטח יש כבר כמה הצעות לנושא הרשמי של הנשף. "המנהל הולך לקבוע ביום שני בבוקר, ובהספקה בקפיטריה הוא יתן לי להודיע. בינתיים יש חילוקי דעות בין שנות ה-80, הוליווד ומונטה קרלו" היא אמרה ועצרה את ידה מלהמשיך לדפדף, והסתכלה עליי.
"אבל כמובן, אני," היא הדגישה, "נתתי את השכנועים הכי טובים ללמה הנושא צריך להיות לאס וגאס!" היא אמרה בהתרגשות. חיוך עלה על פניי, אשלי יודעת איך לבחור את הדברים הכי טובים. "לאס וגאס? הלוואי והוא יסכים! רק בשביל זה אני אשמח לבוא" זואי קפצה מעט על המיטה בהתרגשות.

ככה העברנו שלושתנו את היום יחד, מה שלא עשינו הרבה זמן – מדברות, צוחקות, בוכות, מתייסרות על כך שאשלי לא מפסיקה לסתום את הפה לגבי השמלה ה'מושלמת' בשבילה והכי חשוב – גורמות לזואי להרגיש טוב יותר.