"ככה זה מרגיש" – פרק 36 'אך ורק איתו.' ♥

התיישבתי על הספה בביתי ודפדפתי בעזרת השלט בין הערוצים שבטלוויזיה. עיניי נדדו אל עבר שעון הקיר התלוי גבוה מעל האח – 22:37. עברו כבר יומיים וסבתא רוס צריכה לחזור מבית החולים מחר בסביבות הצהריים.
רק אני בבית(לאחר שאימא שלי החליפה אותי ב'משמרת' על רוס והכריחה אותי לחזור הביתה מבית החולים), אליס ישנה אצל חברה שלה הייזל, והיא תחזור בבוקר כדיי להתארגן לבית הספר ואבא שלי כמובן – בעבודה.
שברברתי את שפתיי בייאוש כשלא היה מה לראות, והנחתי את השלט על השולחן. התרוממתי מן הספה והתכוונתי להתקדם למטבח, אך נעצרתי כששמעתי תקתוק מדלת הבית.
הסתובבתי על רגליי והתקדמתי אל הדלת, פותחת אותה בעזרת המפתח.
אוסטין עמד מולי מחויך, לבוש בחולצה משובצת ומכופתרת בצבעי אדום שחור וכחול שהייתה פתוחה וחשפה גופיה לבנה מתחת, יחד עם מכנס ברמודה שחור ותיק גב שחור הונח על כתף אחת שלו.
"היי" חייכתי כשהוא התקדם אליי ונשק לשפתיי. סגרתי את הדלת אחרי שהוא נכנס לתוך הבית והסתובבתי אליו.
"את באה איתי עכשיו." הוא דרש והתקדם אל המטבח, פותח את המקרר ומוציא מתוכו קנקן שוקו. מרגיש בבית.
חייכתי למראה שלו והתקדמתי אליו, "לאן? ועוד בשעה כזאת," שאלתי בזמן שהוא מזג את המשקה לתוך כוס זכוכית גדולה והכניס את הקנקן חזרה למקרר. "בחוץ." הוא קיצר בדבריו ואמר את המובן מאליו, לוגם מן הכוס בבת אחת. כיווצתי את עיניי אליו במבט ששידר לו 'באמת?'.
אוסטין גיחך והניח את הכוס הריקה על האי שבתוך המטבח. הוא התקרב אליי ואחז בשני ידיו בפניי. "זו הפתעה." הוא אמר בחיוך קטן והבריש את אפו בשלי. שפתיי התעקמו לחיוך רחב, ואחזתי בשתי ידיי בפרקי ידיו בעדינות. "אבל לאן?" התחננתי לדעת, אך הוא רק הרחיב את חיוכו ועזב את ידיו מפניי. "לכי להתלבש, אני אחכה פה."
נאנחתי בקול והנהנתי בראשי. "אלא אם כן את רוצה שאני אעלה איתך" הוא אמר בחיוך השובב שלו. "ביי" מלמלתי בניסיון כושל להיאבק בחיוך שעלה על שפתיי והתקדמתי אל המדרגות. "קר בחוץ." הוא הזהיר אותי מלמטה כשעליתי לכיוון החדר שלי. "בסדר," החזרתי בחיוך קטן וכשהגעתי לחדרי סגרתי את הדלת אחרי שנכנסתי.
התקרבתי אל ארון הבגדים שלי ושלפתי משם טייץ שחור, סוודר בצבע לבן וג'קט חמים בצבע בז'. לאחר ששלפתי את החולצה והשורט ממני, לבשתי את בגדיי ונעלתי נעלי צבא חומות. התאפרתי מעט ואת שיערי הגלי פיזרתי מהקוקו המרושל וסירקתי אותו. ריססתי בושם על צווארי וגופי, הכנסתי את האייפון שלי לכיס הימני שבג'קט וירדתי למטה.
אוסטין קם מן הספה כשראה אותי, והרים את התיק שלו שהיה נראה עמוס בדברים, מניח אותו על כתף שמאל שלו.
נעלתי את הדלת לאחר שיצאנו מהבית, ואוסטין כבר הספיק להתקדם אל האופנוע שלו. הכנסתי את צרור המפתחות לכיס הפנוי שבג'קט שלי והבטתי בחושך שהיה בחוץ, פותחת את פי. "אוסטין?"
הוא נעצר בדרכו והסתובב עם כל גופו אליי. "אולי.. אולי נלך ברכב שלי? אני ל-לא.. רוצה שניסע באופנוע בשעה כזאת.." מלמלתי כשהתקדמתי אליו. אין לי מושג לאן הוא לוקח אותי,אבל משום מה – לנסוע בשעה כזאת ועוד באופנוע דיי הלחיץ אותי.
"אני אשמור עלייך" הוא אמר כשהגעתי אליו והגניב נשיקה לשפתיי. "אני יודעת," חייכתי מיד. "אבל.. בבקשה?" כיווצתי את עיניי בהתחננות. הוא הביט בי לכמה שניות, ולאחר מכן נאנח בחיוך קטן והתקדם אל הג'יפ שלי שחנה כמה מטרים מהאופנוע של אוסטין. "אבל אני נוהג." הוא אמר מיד כשהגענו אליו. חייכתי בהנהון ושלפתי את צרור המפתחות מן הכיס, מוסרת לאוסטין.

כל הנסיעה אוסטין לא הסכים לגלות לי לאן הולכים, לא משנה כמה התחננתי. באיזה שהוא שלב ויתרתי כי הוא הצליח לגרום לי לשכוח מזה על ידיי ה'שירה' הגרועה שלו לצלילי המוזיקה של אמינם. צחקתי כל הדרך.
כשאוסטין חנה את הרכב ויצאנו ממנו, פתחתי את עיניי למראה היער החשוך והמפחיד. "אמ.. אוסטין?" מלמלתי והתקדמתי מיד אליו, אוחזת בידו. הוא גיחך ונשק לראשי, "אני תכף בא." בעדינות, הוא עזב את ידיי ונכנס לתוך היער.
"מה.. לא! אוסטין!" לחשתי ב'צעקה'. "אוסטין!" ניסיתי פעם נוספת כשלא נשמע כל קול. שברבתי את שפתיי בייאוש ונשענתי על הג'יפ. רטט הודעה שהגיע מן הכיס שלי גרם לי לקפוץ וכמעט לצרוח. בלעתי רוק, ובאטיות הכנסתי את היד לכיס ושלפתי משם את האייפון, מסתכלת על ההודעה שנשלחה מאליס.

"איפה את?"

הרמתי גבה ונכנסתי לתוך ההודעה, מקישה את הסיסמא הקבועה. היא אמורה להיות אצל הייזל, איך היא יודעת שאני לא בבית?

"עם אוסטין.. את בבית?"

שלחתי חזרה. לאחר כמה שניות היא שלחה הודעה שוב.

"הו.. וכן, אני והייזל החלטנו בסוף לישון פה כי הבית שלנו קרוב יותר לבית הספר, ככה שמחר ההליכה לשם בבוקר תהייה קצרה יותר."

כיווצתי את עיניי בחשד אל עבר המסך. כן בטח, אליס ממהרת לבית ספר. היא בטוח עושה משהו בבית עכשיו.
הודעה נוספת נשלחה, וקטעה את מחשבותיי.

"בכל מקרה, את חוזרת היום הבית? או מחר?"

לא ידעתי מה לענות, כי אני באמת לא יודעת. אז פשוט כתבתי מה שאני חושבת.

"כנראה היום, לא בטוחה. אני אחזיר לך תשובה."

"בוו" קולו של אוסטין נשמע. הרמתי את ראשי בבהלה וראיתי אותו עומד מולי בחיוך קטן ומתנשף, בלי התיק שהיה על גבו, אך עם פנס בידו. במהירות נתתי לו מכה חזקה בחזה. הוא כמעט גרם לי להתקף לב מקודם! ועכשיו!
"למה זה היה?" הוא צחק בקול גדול ושפשף את מקום המכה. "זה על שהשארת אותי לבד ביער!" אמרתי בכעס. רטט נשמע מן האייפון שלי.

"אוקיי, תהני (;"

גלגלתי עיניים אל עבר המסך בחיוך קטן והכנסתי את האייפון במהירות בחזרה לכיס, מנסה להסתיר את הסומק שכנראה עלה על לחיי. אוסטין בחן אותי כשהרמתי את מבטי אליו. "אליס." קיצרתי בדבריי, בזמן שהוא הנהן בראשו.
"בואי," הוא חייך והניח את ידו סביב הכתפיים שלי, מוביל אותי לתוך היער החשוך. הנחתי את ידי סביב בטנו השרירית של אוסטין ואחזתי בגופו, כשהוא מוביל את שנינו יחד עם הפנס בידו. למרות העובדה שאנחנו לבד, ביער ובחושך.. הרגשתי בטוחה כי אני איתו.
אבל אם הוא אי פעם ישאיר אותי לבד כמו מקודם אני אהרוג אותו.
נעצרנו יחד כשהגענו אל המקום. שפתיי התעקמו לחיוך גדול ורחב.
בהיתי באוהל פתוח עם פנס קטן תלוי בתוכו, מוכן בשמיכות וכריות שהוצב לפנינו, יחד עם אש דלוקה וחמימה ממולו, שלצידה היה גזע עץ קצר לישיבה. ליד הגזע ראיתי את התיק של אוסטין, שהיה מעט פתוח וחשף מעט חטיפים שבטח הוא פיצץ לתוכו.
חייכתי והסתובבתי לאוסטין שעמד לידי, וגירד בראשו בחיוך קטן. "הפתעה?" הוא מלמל ופרס את ידיו לצדדים בחיוך. "רציתי לפצות על הפעם האחרונה שהיינו בקמפינג יחד.. באותה תקופה שלא סבלת אותי" הוא אמר וגיחך. צחקתי כשנזכרתי על מה דיבר – טיול המחנאות של כיתות ט' שבו הדרכנו יחד.
וכן – לא סבלתי אותו.
אחזתי בחולצתו בצחקוק ומשכתי אותו לנשיקה חמימה. הרגשתי את חיוכו כשהוא עטף את ידיו סביב גופי.
לאחר כמה שניות התנתקנו, והוא אחז בידי ומשך אותי איתו אל גזע העץ. הוא התיישב והשיב אותי מעליו, אוחז בי ביד אחת וביד השנייה לוקח את התיק שלו ומוציא מתוכו כמה חטיפים.
לאחר שהוא אמר לי לבחור מביניהם בחרתי בצ'יפס, והוא פתח את החטיף. התחלנו לאכול כשאנחנו צוחקים ונזכרים באירועי תחילת שנה – כשהוא היה מציק לי, או יותר נכון – מחזר אחריי, שהייתי מתעצבנת עליו, שלוגן ואני היינו יוצאים ואוסטין היה מקנא, או שזואי החלה לחבב אותו והוא היה גורם לי לקנא גם.
פתחתי את עיניי במהירות כשמחשבה קפצה לראשי.
אנחנו פה ביער.
לבד.
יש מאחורינו אוהל מלא בכריות ושמיכות חמימות.
אנחנו הולכים ל…?
קצב ליבי החל לפעום בקצב מהיר משל קודם. לעסתי את הצ'יפס מהר יותר ובלעתי אותו. נשמתי עמוק ונשפתי חזק, נושכת את שפתיי בלחץ.
"הכול בסדר?" אוסטין שאל לפתע, וגרם לי לסובב את ראשי אליו פניו שהיו קרובות אליי. "אה הא" אמרתי בקול חנוק והנהנתי בראשי במהירות. "רק חשבתי לעצמי.. כמה יפה הכול," אמרתי בחיוך והעברתי מבט על היער.
"שאנל," אוסטין אמר לפתע בקול עמוק, וגרם לי לסובב את ראשי אליו בחזרה. "המ?" אמרתי ללא קול, מצמידה את שפתיי יחד. "אני.. אני יודע על מה את חושבת. ראיתי את המבט שלך כשהסתכלת על האוהל," הוא אמר, מביט לתוך עיניי שהתרחבו ברגע שסיים לדבר. "לא צריך להיות חכם גדול כדיי להבין" הוא אמר בגיחוך קטן והעביר יד בשיערי. הנהנתי בחיוך קטן ונבוך.
"לא הבאתי אותך לפה בשביל זה. הבאתי אותך לפה כי רציתי להיות איתך." הוא אמר וגרם לחיוכי להתרחב. אני.. אני רוצה. אני באמת רוצה. אבל אני מפחדת. אף לא שכבתי עם מישהו, זה משהו שאוסטין יודע. אבל אם להיות כנה – אם אני הולכת לעשות את זה… זה הולך להיות אך ורק איתו.
ואם להיות עוד יותר כנה – איתו.. זה לא רק הקטע של "לשכב". איתו זה לעשות אהבה.
אני אוהבת אותו.
"אנחנו לא חייבים לעשות שום דבר שאת לא מוכנה לו," הוא הניח את שקית הצ'יפס הריקה בתוך התיק שלו. אוסטין העביר את מבטו בחזרה אליי, והניח את ידיו על מותניי.
"שלא תתקררי, בואי." הוא חייך והרים אותי בקלילות כמו כלה יחד איתו, כשהוא קם מן הגזע. "את רוצה ללכת לישון?" הוא שאל והביט לתוך עיניי. הנהנתי באטיות והנחתי את אחת מידי על כתפו. הוא הנהן גם כן, והוריד אותי אל הקרקע. "רק שנייה" אוסטין מלמל בחיוך קטן והתקדם אל המדורה. לאחר שהוא כיבה אותה בעזרת חול, ווידא שהיא באמת כבויה לגמרי, הוא הסתובב בחזרה אליי.
במהירות הוא הרים אותי באותה צורה כמו מקודם, והתקדם יחד איתי אל האוהל הקטן והמואר.
צחקתי כשהוא הפיל בשובבות את שנינו על השמיכה החמימה, וראשי הונח על אחת הכריות. ביד אחת הוא סגר את האוהל. הוא הוציא את נעליי וגרביי, וכך גם את שלו. צחקקתי מעט כשהוא עלה בחזרה עליי ודגדג את בטני. צחוקי הופסק בהדרגה, כשפנינו נפגשו. בהינו אחד בשנייה לטווח ארוך, מתנשמים ומתנשפים מעט.
"אמ.." אוסטין כחכח בגרונו כשחיוך קטן עלה על שפתיו והסיט את מבטו הצידה. נאנחתי, בידיעה שהוא לא יגע בי עכשיו בגלל איך שהגבתי מקודם.. וכי הוא לא יודע שאני.. כן רוצה.
ברגע שהרגשתי את גופו מתרומם מעט משלי, מבלי לחשוב פעם נוספת אחזתי בחולצתו הפתוחה והצמדתי את גופו אליי בחזרה. הוא במהירות סיבב את ראשו אליי, בוחן את פניי בהפתעה. לא רציתי שהוא יזוז ממני.

"אל." דרשתי, מלקקת את שפתיי. קצב ליבי דהר יותר ויותר כאשר הוא העביר את ידו בפניי.

"את בטוחה?" הוא שאל, מקרב את פניו יותר לשלי, עד שיכולתי להרגיש את אפו מתחכך בשלי. עצמתי את עיניי, והנהנתי באטיות.

"תמיד."

ברגע שסיימתי את המילה, אוסטין הצמיד את שפתיו לשלי. ידיי שיחררו את האחיזה בחולצתו והתקדמו אל עורפו המוכר, עוברות דרך שיערו השחור והקצר. הרגשתי את לשונו מוצאת את דרכה לשלי, ואת ידיו אוחזות בשתי צידיי מותניי.
אחת מידיו השתחררה ממני בעדינות והונחה על חולצתו. הוא התנתק משפתיי לשנייה אחת, כדיי להוריד אותה לגמרי. אוסטין הניח את החולצה בצד וכשאני מביטה בגופייה הלבנה שהבליטה את גופו החסון, הוא רכן אליי והצמיד את גופו אליי בחזרה, גורם לצמרמורת בכל גופי. ליבי קפץ מעט כשידו נשלחה לאט אל עבר הג'קט שלי, עיניו לא מוסטות משלי. בהנהון ראש קצר ממני, הוא משך מטה את הג'קט מכתפיי, ובעזרתי הוציא אותו מגופי.
הצמדתי את שפתיי לשלו, מניחה את ידיי על פניו. ידיו חדרו באטיות מתחת לסוודר החמים שלי, תופסות במותניי. התנשפנו מעט בין הנשיקה, כאשר גופנו החל לזוז יחד, בתשוקה ובמהירות.
במהירות אוסטין שלף את גופייתו, חושף את הגוף המדהים שלו אליי, ורוכן אליי חזרה. שפתינו נפגשו שוב, וליבי החסיר פעימה כשידעתי שהגיע תורי.
הוא התנתק ממני לשנייה, בוחן את פניי ומתמקד על שפתיי. שנינו התנשפנו, חסרי נשימה. בלי חשיבה נוספת, כשידיי מוצלבות לאיקס, שלפתי את הסוודר דרך צווארי וראשי, והנחתי אותו בצד. מבלי לתת לאוסטין לעשות את הצעד הבא, תפסתי בפניו ומשכתי אותו אליי, מרגישה את גופו בשלי. הצמדתי את שפתיי לשלו, רוצה לטעום ממנו שוב. אני מכורה אליו.
יד אחת שלי מצאה את דרכה לשיערו בחזרה, והיד השנייה אחזה בשמיכה. אוסטין ניתק את שפתיו משלי, וקירב את ראשו אל כתפי. חזהי קפץ כאשר הרגשתי את שפתיו על עצם הבריח שלי, גורמות לי לחזק את האחיזה שלי בשמיכה ולפלוט אנחה קטנה. זה מדהים מה נגיעה אחת שלו גורמת לי להרגיש.
ידיו הונחו על מותניי, כאשר ראשו וגופו גלשו במורד גופי. שפתיו השאירו נשיקות רכות לאורך בטני, גורמות לי לנשוך את שפתיי ולמלמל קללה קטנה.
הוא הרים את מבטו אליי בחיוך, שנייה לפני שהניח את ידיו על הטייץ שלי והוריד אותו במורד גופי. אוסטין הצמיד את גופו בחזרה אליי, ולפני שנישק אותי, הוריד את מכנסיו ונשאר עם הבוקסר הקצר והשחור שלו.
שפתינו נפגשו פעם נוספת, והרגשתי שליבי עוד הולך לצאת מהמקום כשאחת מידיו גלשה אל מאחוריי גבי, אל תופסני החזייה שלי. ידו השנייה החזיקה בשלי, ושילבנו את אצבעותינו יחד. שפתיו התנתקו משלי ועברו אל רצועת החזייה שבכתף הימני שלי. נאנחתי קלות, מובילה נשיקות מתוקות במורד צווארו ובטנו, והפעם גורמת לו לפלוט קללה.
חיוך קטן עלה על שפתיי, כאשר הוא העביר את מבטו בחזרה אליי, והגניב נשיקה קטנה אך תשוקתית לשפתיי.
"אני אוהבת אותך," אמרתי בהתנשפות ארוכה, עוצמת את עיניי לשנייה. אוסטין שיחרר את התופסנים, והעביר את עיניו אליי.
"אני אוהב אותך." הוא אמר בחיוך מתנשף, לפני שהצמיד את שפתיו אליי פעם נוספת, ובשתי ידיו אחז ברצועות והוריד את החזייה ממני.