"ככה זה מרגיש" – פרק 38 'אבדה'

מאוחר יותר בערב, התיישבנו בסלון – אני, אליס, אימא וסבתא רוס. היא כבר הספיקה לחזור עם אימי בצהריים, וכמו שהבטחתי לאליס – לא אמרתי מילה על ה"פגישה" שארגנה פה אתמול בלילה.
סבתא התעקשה להמשיך את סיפורה, למרות שאני ואימי התנגדנו ורצינו שהיא תנוח. אליס כמובן – רצתה שהיא תמשיך.
לאחר וויכוח קטן שהמנצח בו היה ברור מראש, סבתא התחילה לדבר.

רוס ישבה על הספה שבסלון ביתה ושרטטה במחברת הקטנה שהונחה על ברכיה. עברו שבועיים מאז מות דודו של ג'ק. כבר הספיקו לתת את תפקידו למבוגר ששמו נלסון, והוא עכשיו מנהל בית הספר החדש.
רוס בילתה יום יום עם ג'ק ווידאה שהוא בסדר. גם בבית הספר – כולם ידעו שהם יחד, אך זה לא מנע מהם לנעוץ ברוס וג'ק מבטים. למרות שברגע שג'ק הרים את ראשו אליהם ופגש במבטם, הם מיהרו להימלט.
טריקת הדלת החזקה גרמה לרוס להרים את ראשה במהירות ולהניח את המחברת והעיפרון על הספה. היא קפצה ממנה כשראתה את אביה נכנס הביתה, ומדמם מאפו.
"אבא? מה קרה?" רוס נלחצה וניגשה אליו. אביה שתק, אך כשרוס לא הפסיקה לשאול הוא נאנח ודיבר. "שלושה אנשים התנפלו עליי ברחוב.." הוא מלמל והתקדם אל המטבח, לוקח מן השיש פיסת נייר ומניח על אפו. רוס הרימה את גבותיה בבלבול.
"שלושה? איך זה שיש לך רק אף מדמם?" רוס שאלה. זה נראה לה מוזר ששלושה אנשים התנפלו עליו וזה רק מה שהוא קיבל. "כבר שכחת מי אני מותק?" הוא שאל בחיוך קטן. רוס הנהנה בראשה באטיות, נזכרת שאביה יכול להוריד כמה אנשים ביד אחת בלבד.
"אבל חוץ מזה, הם היו נערים.. לא רציתי לפגוע בהם כל כך, אז רק השארתי אותם מתפתלים מכאבים במדרכה." הוא משך בכתפיו. רוס הנהנה שוב פעם. למה שנערים יתקפו את אביה? מה הוא כבר עשה?
סדרה של שני תקתוקים נשמעה על הדלת. אביה מיהר לעקוף אותה והגיע אל הדלת. הוא הציץ בחור הקטן לפני שפתח, ומבט חשוב נראה על פניו. "אבא? מי זה?" רוס שאלה והתקדמה גם כן אל הדלת, כשהיא עומדת מאחוריו.
"אין לי מושג, אני לא רואה אף אחד פה." הוא מלמל וסיבב את המפתח שכבר הונח בחריץ. הוא פתח את הדלת והביט ברחוב החשוך והריק בבלבול.
ברגע שנשמעה ירייה , שפגעה לצד הדלת של ביתם, אביה סגר את הדלת במהירות. "רוס! למעלה!" הוא צעק בעיניים גדולות. רוס קפאה במקום, ורעד עבר בגופה. "רוס! אמרתי תעלי למעלה!" הוא צעק פעם נוספת כאשר נשמעה עוד ירייה, שפגעה בחלון הקדמי. רוס התקדמה אל המדרגות, כמבט מופתע וקפוא על פניה.
אביה רץ במהירות אל עבר חדרו, ולאחר מכן יצא משם עם רובה ארוך וגדול, שגרם לרוס להתקדם עוד יותר אל המדרגות בפחד, ולעלות עליהן.
אביה פתח את דלת הבית, והתקדם כבר צעדים קדימה, כשהוא מטעין את הרובה. "מי שזה לא יהיה, תיצא עכשיו, או שזה לא יגמר בטוב." הוא צעק באימה, והניח את ידו על ההדק. לא נשמעה ירייה, אלא קול, של בחור.
"תצאו מהעיר הזאת! ורוס – תתרחקי מג'ק!"
צעקה זו גרמה לרוס לעמוד במקום, שנייה לפני שנכנסה לחדרה. היא ניסתה לזהות את הקול המוכר, ללא הצלחה.
רוס ירדה למטה, וגילתה למצוא את אביה בדיוק סוגר את הדלת אחריו באטיות. הוא הניח את הרובה על השולחן והניח את ידיו על מותניו, כשאנחה משתחררת מפיו. הוא שקשק את ראשו בייאוש והרים את מבטו אל רוס, שעמדה מפוחדת. לא ממנו כמובן, אלא ממה שקרה.
"אני לא רוצה שתתראי עם ג'ק יותר." הוא אמר ישר, ובהה בדיוק בעיניה המיוחדות. היא כיווצה את גבותיי. "אבא, אני – "
"שמעת מה אמרתי? זה סופי." הוא אמר והתקדם אל מקרר המטבח, מוציא בקבוק מים ושותה ממנו.
"אבא! לא!" רוס התנגדה ישר. היא לא מוכנה לאבד את ג'ק. אביה נאנח פעם נוספת, והכניס את הבקבוק למקרר בכעס. "שמעת מה הם אמרו?! שתתרחקי מג'ק! את מבינה למה זה קרה עכשיו? את מבינה למה כמעט נפגעת? בגלל הקשר שלך איתו!."
הוא צעק וגרם לרוס לקפוץ בבהלה. אביה ראה את מבטה ונאנח קלות. הוא התקדם אליה והניח את ידיו על פניה הקטנות. "אני לא מתכוון לאבד אותך, מובן לך?" הוא אמר, ורוס הבחינה בדמעות שרצו לפרוץ מעיניו החומות, אך הוא לא נתן להן. דמעות היו בעיניה, כאשר נזכרה שאלו בדיוק אותן מילים שאמר לאימה, ביום האחרון שלה בבית החולים.
כל מה שעשתה היה להנהן בהבנה, בזמן שאביה נישק את ראשה.
למחרת בערב, רוס ביקשה מאביה ללכת לסאם, כדיי ללמוד. הוא בהתחלה סירב מידית, כי פחד בגלל המקרה של אתמול. אך כאשר שמע צפירה קטנה, שהגיעה ממכוניתו של סאם שחיכתה בחוץ, הוא יצא אליו, תחקר אותו מעט כמו שכל אבא עושה, לבסוף שלח את רוס יחד איתו.
"זה הצליח." רוס אמרה בחיוך קטן אך אשם, כאשר סאם היה כבר בדרכו אל ביתו של ג'ק. "כן," סאם הנהן. "רק, תבטיחי לי שתיזהרי.. אחרי מה שסיפרת לי אתמול.." סאם אמר והבזיק מבט קצר לעברה. היא הנהנה מיד והוסיפה – "אני אהיה בסדר.. ג'ק יהיה איתי."
לאחר שסאם הוריד את רוס מול ביתו של ג'ק, וווידא שהיא בסדר, המשיך בדרכו.
רוס נשמה עמוק, ותקתקה שלוש פעמים על הדלת. לאחר כמה שניות, הדלת נפתחה. "רוס." ג'ק מלמל כאשר הבחין בה, ומבט לא מופתע על פניו – כאילו ידע שהיא תבוא.
"היי," חיוך גדול עלה על פניה. היא שמחה לראות אותו. אך לפי פניו – לא נראה שהוא כל כך שמח לראות אותה.
הוא נאנח, "מה את עושה פה?" שאל והביט סביב. "אמ.. באתי אלייך, לראות אותך.." היא מלמלה בבלבול. "אז הינה, את רואה אותי. תלכי עכשיו." הוא אמר במבט קר, שגרם לרוס להירתע מעט.
"ג'ק.." היא מלמלה והתקדמה צעד אחד אליו, אך הוא התרחק. "אני יודע מה קרה לך אתמול.. ולאבא שלך," הוא אמר ונשם עמוק, בוחן את עיניה. היא הנהנה לאט, מבולבלת עדיין.
"אני יודע, כי אלה היו דן, וויל ועוד כמה" הוא אמר והרכין את ראשו מטה. רוס חשה בכך שהוא מרגיש אשם, והתקדמה אליו במהירות, מניחה את ידיה על פניו. "ג'ק, זו לא אשמתך." היא אמרה והרימה את ראשו לכיוונה.
"זה כן." הוא הרים את קולו, וגרם לרוס לקפוץ מעט אחורה ולהוריד את ידיה ממנו. "רואה? לא רק שאני זה שגרם לך כמעט להיפגע, את גם מפחדת ממני." הוא אמר והעביר יד בשיערו השחור, מתכוון לסגור את הדלת.
"לא." רוס דרשה מיד. בפעם הראשונה – כעס היה בקולה. היא כעסה כל כך שג'ק מוותר ומרחיק אותה ממנו, במקום להתמודד עם הבעיה ולנסות לפתור אותה.
ג'ק הביט ברוס בהפתעה, שנכנסה מיד לביתו. הוא סגר את הדלת לאחר שנכנסה ונאנח. "אני לא רוצה שתיפגעי, תלכי.." הוא מלמל והתקדם אליה, מניח יד אחת על פניה. הוא נאבק בדחף לנשק אותה.
"ג'ק! אתה לא מבין שאתה היחיד שפוגע בי? לא הם!" היא הרימה את קולה, מה שגרם לו להיות מופתע יותר. "עכשיו גם אני גורם לך לצעוק," הוא מלמל בצחוק כואב. רוס נאנחה והרכינה את ראשה, מנסה לעצור את דמעותיה.
"אתה.." היא מלמלה, "אתה פשוט לא מוכן לתת לאף אחד להיכנס לחיים שלך. אתה חושב שכל מה שתעשה זה לפגוע בהם, אבל זה לא נכון ג'ק." היא נשמה עמוק והרימה את מבטה אליו. "תפסיק לנסות להרחיק אותי ממך, כי אני.. אני אוהבת אותך." היא מלמלה ובהתה בעיניו, שגדלו.
"אוקיי? ואני לא מוכנה לאב – "
ג'ק מיד הצמיד את שפתיו אליה, והשתיק אותה. ידיה במהירות התרוממו אל עורפו ועטפו אותו. ג'ק הרים בקלילות את רוס עליו, והיא כרכה את רגליה סביבו. הוא העביר את ידיו מתחת לחצאית הלבנה שלה, אך נעצר כדיי להביט בעיניה. ג'ק לחש לה בחיוך קטן בחזרה "אני פאקינג אוהב אותך.", ומיד הצטער על הקללה. היא צחקה ובמהירות הצמידה את שפתיה אליו חזרה, לא לפני שלחשה לו "לא אכפת לי.".
הוא העלה את שניהם במעלה המדרגות, פתח ביד אחת את דלת חדרו, וסגר אותה בטריקה.

סבתא רוס סיימה, כאשר דמעות קטנות של אושר וגעגוע עמדו בעיניה. אליס ואני לא יכולנו לראות אותה ככה, ומיד חיבקנו אותה. אימא חייכה חיוך קטן, כשדמעות יורדות מעיניה, והניחה את ידה על גבה של רוס וליטפה אותה.
"אני בסדר מתוקות, באמת, רק התרגשתי מעט." סבתא רוס צחקה ומחקה את דמעותיה בידה. "מי רוצה לאכול?" היא שאלה וקמה במהירות אל המטבח. שלושתינו החלפנו מבטים, והנהנו אליה.
"זה לא פייר." אליס אמרה פתאום ונשכבה על הספה. "מה לא פייר?" אימי שאלה והביטה בה.
"שרק את, סבתא ושאנל מצאתם בחורים טובים. רק אני נדפקתי," היא מלמלה והעבירה את מבטה אליי. סומק עלה על לחיי כשהזכירה את שמי, ואירועי הלילה של אתמול קפצו לראשי.
"יבוא יום, ותאמיני לי שהבחור הזה יגיע." אימא חייכה ונשקה לראשה.

את השבועות הבאים העברתי יחד עם אוסטין, כשאנחנו לא מבזבזים שום זמן ביחד.
לאחר ביקור קצר בביתו, כדיי לראות את אחותו ג'סיקה ואת אימו מרין, ולאחר הליכה בחוף הים, החלטנו ללכת לביתי.
נכנסנו הביתה מחויכים, והתקדמנו אל המטבח כאשר הוא עושה לי שק קמח. כשצפיתי במשפחתי המלאה (להפתעתי) יושבים ומדברים ביניהם באי המטבח, ירדתי מאוסטין.
"היי," אמרתי לכולם, וארבעה זוגות עיניים הופנו אליי. "היי מותק," אימי חייכה אליי, וכשראה את אוסטין חייכה גם אליו. אבי חקר את אוסטין בעיניו, ואני נאנחתי כשהחל לחקור אותו.
"מצטערת," לחשתי לאוסטין בזמן שאבי המשיך עם שאלותיו. הוא העביר אליי מבט מחייך של, 'זה בסדר', והמשיך לענות לאבי.
"ג'ייסון מותק, בוא" אימא משכה את אבי מהכיסא כאשר הוא לא שתק, והתקדמה איתו על המדרגות. "נמשיך אחר כך!" אבי צעק כאשר הם עלו לקומה השנייה. אוסטין צחק והנהן בראשו.
סבתא רוס חייכה אל שנינו, "אתם הולכים יחד לנשף בשישי הבא?" אליס שאלה בזמן שהיא נוגסת בתפוח אדום שהיה בידה. הנהנו יחד, וחייכתי כשהרגשתי את ידיו של אוסטין עוטפות אותי מאחורה, ואת ראשו מונח על כתפי.
"אוסטין תתכונן, השמלה שלה פצצה." אליס הנהנה בראשה ופתחה את עיניה הגדולות והכחולות לעברו. אוסטין גיחך, בזמן שאני הייתי עסוקה בלנסות להסתיר את הסומק בלחיי.
"או אליס.." סבתא צחקקה. "למרות שאת צודקת בהחלט." היא הוסיפה והעבירה את מבטה אל שנינו. חיוך גדול הופיע על פניה שצפתה באוסטין מחבק אותי מאחורה, ואני מניחה את ראשי לצד ראשו.
"מה?" שאלתי בצחקוק כשבהתה בנו. "אתם מזכירים לי אותי ואת ג'ק.. מאוהבים, נטולי דאגות.." היא מלמלה בשקט. הרגשתי את החיוך קטן של אוסטין על כתפי.
"אני זוכרת ש.. לא היינו אומרים רק "אני אוהב/ת אותך" אחד לשנייה.. אלא היינו מוכיחים שזה נכון. וזה בעצם מה שגרם לנו להת -"
סבתא רוס נקטעה, כאשר שיעול יצא מפיה. לאט לאט שחררתי את ידיו של אוסטין ממני, והתקדמתי אל המקרר, מוציאה בקבוק מים. "סבתא.. את בסדר?" שמעתי את קולה הלחוץ של אליס.
"הינה," אמרתי מיד והתקדמתי אליה, מוסרת לה את הבקבוק הקטן. היא לקחה את הבקבוק ממני בידה וקמה מן הכיסא שישבה עליו. היא הייתה נראית לי מסוחררת.
"רוס, הכול טוב?" אוסטין שאל והתקדם אליה גם כן, מניח את ידו על גבה בעדינות. אליס קפצה מן כיסאה ונעמדה לידה.
רוס איבדה את שיווי המשקל, והתמוטטה אל זרועותיהם של אוסטין ואליס.

"היא תהייה בסדר," חיבקתי את אליס כאשר התיישבנו בבית החולים, קצת רחוק מהדלת שבה סבתא רוס הייתה, אך מספיק קרוב בכדיי להבחין באבא ואימא שעמדו ליד הדלת הסגורה, וחיכו לרופא.
"א-אני יודעת.. כמו פעם שעברה.. היא תהייה בסדר." אליס מלמלה והנהנה בראשה במהירות, מזיזה כמה קצוות שיער שחורות מפניה. סבתא רוס חזקה, אני יודעת שהיא חזקה.. העברתי את מבטי אל אוסטין, שישב לצידי. "אתה לא חייב להיות פה, באמת.. אנ – "
אוסטין הניח מיד את שפתיו על שפתיי, והשתיק אותי בנשיקה קטנה. "אני רוצה." הוא אמר וליטף את לחיי בעדינות. הנהנתי בחיוך, וקברתי את ראשי בחזהו.
ההמתנה הייתה כעשרים דקות, אך הרגישה כמו שעות. הרופא יצא מן החדר ונעמד מול הוריי. לא הצלחנו לשמוע את שיחתם, אך אני ואליס החלפנו מבטים במהירות וצפינו בהם.
כאשר הרופא סיים את דבריו והרכין את ראשו.. צפיתי באימי צועקת בבכי, ואבי מחזיק את גופה ומונע ממנה לצנוח אל הרצפה, כשדמעות יורדות מלחיו.
ברגע זה הבנתי, שאיבדנו אותה.