"ככה זה מרגיש" – פרק 39 'תמיד אתגעגע'

אף פעם.. אף פעם לא חשבתי שככה זה מרגיש לאבד מישהו.

העולם כבר לא שמח וחמים יותר, אלא עצוב וקריר.

זה מרגיש כאילו מישהו לקח סכין.. ותקע אותו במקום שפעם היה ליבי.

אני כועסת, כועסת כל כך..

וגרוע מכך, אני מרגישה ריקנות יותר מכאב.

נעמדתי במקומי, צופה בכל משפחתי וחלק שלא הכרתי הלבושים בשחור, עומדים מולי ומול ארון הקבורה של סבתא רוס.
אני זו שביקשתי לנאום עליה.. כי ידעתי שאני צריכה את זה.

אני צריכה לומר את הכול.

וידעתי שזה גם בשביל הוריי, ובשביל אליס – שעמדה בשורה הראשונה לבושה בשמלה שחורה, ומבט ריק ואטום על פניה, כאשר כמה דמעות יורדות מעיניה מידיי פעם והיא לא טורחת לנגב אותן.
זהו הבכי הכי קשה וכואב שיש.
כשלא יוצא שום קול, המבט ריק, והדמעות ממשיכות לרדת.

"אמ.." מלמלתי אל תוך המיקרופון, מוחקת במהירות את הדמעות שלא הפסיקו לזרום מעיניי. מבטים הורמו לעברי והביטו בי.
"אני לא באמת יודעת איך להתחיל, אבל.. אמ.." משכתי באפי, מוחקת עוד דמעה. "אני אנסה." נשמתי עמוק, נותנת לכל אוויר להיכנס לריאותיי – והוצאתי אותו בנשיפה ארוכה.
"סבתא שלי, סבתא רוס.. היא הייתה האימא השנייה שלי, ושל אליס" הבזקתי מבט אל עבר אימי שפרצה בבכי במיידי, ואל אליס – שמבטה עדיין אטום. הסתכלתי גם על זואי ואשלי, שעיניהן היו אדומות.
"היא הייתה מכינה לנו כל יום אוכל, גם אם סירבנו, תומכת בנו בהכול – וגם עוזרת לנו בעצות לגבי בנים." גיחכתי בכאב, מרטיבה את כף ידיי שנחתה על לחיי כל שנייה.
"היא הייתה מספרת לנו.. איך היא הכירה את סבא שלנו, ג'ק, וכך עזרה לנו לקבל החלטות על חיי האהבה שלנו, ולהבין את מי אנחנו באמת רוצות, אך בעיקר צריכות." הרמתי את מבטי אל הקהל, והורדתי אותו בחזרה אל המיקרופון.
"היא הייתה הסבתא המושלמת," גיחכתי בשקט, "היא תמיד קיבלה את ההחלטות שלנו, גם אם הן שגויות, ואף פעם לא סירבה כאשר ביקשנו משהו." ניסיתי לעצור את נשימתי ואת דמעותיי, שלא הפסיקו לרדת, וקולי השבור החל להישמע.
נעצרתי, לא אומרת מילה. הדמעות המשיכו לרדת, וכך גם קולי המייבב דרך המיקרופון.

לא יכולתי להמשיך.

בכל כוחותיי, הרמתי את ראשי אל עבר הקהל שוב, מעבירה את עיניי המטושטשות מדמעות על כל האנשים.
ליבי החסיר פעימה כשמבטי נפגש בשל אוסטין, שהיה לבוש בחליפה שחורה, עומד בסוף השורה האחרונה ומבזיק לעברי הנהון ראש קצר, מוסר לי שהכול בסדר.
הנהנתי חזרה, ולאחר נשימה ארוכה הורדתי את ראשי אל עבר המיקרופון חזרה.

"ברגע.. ברגע שצפיתי באימי צורחת, ובמבטו הכואב של הרופא – ידעתי שאיבדתי אותה לעד.
את זאת שהייתה בשבילי הכול, ועשתה הכול למעני.
אני בחיים לא אשכח את הכאב הזה.. הצביטה שהורגשה בליבי באותו רגע.. אותו רגע שהבנתי שהיא הלכה, והיא לא הולכת לחזור יותר.
היא לא הולכת להישאר איתי ועם אליס בבית, ולשמור עלינו בידיעה שההורים עובדים רוב הזמן, ואין לנו איך להיות בטוחות.. היא לא הולכת להיות שם, במטבח עם הוופל בלגי הטעים שלה כשנחזור מבית הספר ו.. היא לא הולכת להמשיך את הסיפור של סבא ג'ק האהוב.. כי היא הצטרפה אליו."
ייבבת בכי השתחררה מפי, כאשר הרמתי את ראשי אל עבר אליס, שנתנה לעצמה סוף סוף להישבר ולפרוץ בבכי. אבי מיד תפס את גופה, חיבק אותה בעדינות בזרועותיו הגדולות וליטף את שיערה, בדיוק כמו שאיבדה את החתולה שלה 'שילגיה' כשהייתה בת 6.
"בהתחלה, ניסיתי לשכנע את עצמי שהיא לא מתה, וזה עבד יותר מידיי. אבל לאחר מכן, הכול מיד שקע פנימה. העולם שלי התגלגל… ולא הייתה לי שליטה.
כעסתי, כעסתי כל כך על זה שהיא עזבה אותי ככה.. אבל זה התנקז והתחלתי להרגיש לבד בלעדיה." הקול שלי היה שבור, ולא הפסקתי לייבב.
שוב פעם, הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך.
חשבתי שאני צריכה את זה, בשבילי ובשביל אליס והוריי, אבל אני פשוט לא יכולה.
לאחר שהרמתי את מבטי שוב אל הקהל, וחיפשתי אחר הבחור היחידי שגרם לי להמשיך פעם קודמת, נדהמתי לגלות שהוא לא נמצא. במהירות עניי נדדו בין כל האנשים, ולרגע זה הרגיש שליבי הפסיק לפעום.
כשמבטי נפגש בשל אוסטין, שעמד בשורה הראשונה יחד עם הוריי ואליס, הוא הבזיק חיוך קטן וכואב לעברי, המורה לי להמשיך. 'אני פה.' הוא סימן עם שפתיו, וגרם לי להנהן את ראשי באטיות ולהוריד אותו אל המיקרופון פעם נוספת.
ניגבתי את דמעותיי, בוחנת את כריות האצבעות שהיו שחורות מעט מן המסקרה שכנראה נמרחה על פניי. עצמתי את עיניי, ולאחר נשימה עמוקה, המשכתי.
"החיים חולפים מהר.. יותר מידיי מהר.. ובשלב מסוים אני אצטרך להשלים עם העובדה שאת לא פה. אבל אני לא חושבת שאי פעם אוכל.
יבוא יום ואני אמשיך להיות אני, כמו פעם.. שמחה, מאושרת.. נטולת דאגות," משכתי באפי כאשר נזכרתי במילותיה של סבתא,"אבל תמיד יהיה חור בליבי."
"אני יודעת שאת שם למעלה, צופה בכולנו בחיוך רחב כשאת עטופה בזרועותיו של ג'ק.. בטח לוחשת לנו להספיק לדאוג, שאת בסדר גמור וללכת לאכול משהו," מלמלתי בצחקוק כואב,
"אבל זה שאת בסדר, לא אומר שאנחנו בסדר.. כי..
אני אוהבת אותך.. ומתגעגעת כל כך.. אני תמיד אתגעגע.
תנוחי על משכבך בשלום, סבתא."

במהירות ירדתי מן הבמה הקטנה, רצה אל משפחתי שמיד משכו אותי לחיבוק גדול וכואב.
אחרי עלו עוד שני נשים, מבוגרות יותר, שנאמו על סבתא רוס בנוסף.
העברתי את מבטי אל אוסטין, שעמד לצידי, ומיד משך את גופי אלי. כשדמעות ממשיכות לזרום מעיניי ומרטיבות את חולצתו, עטפתי את זרועותיי סביב בטנו, בזמן שהוא נשק לראשי.
עצמתי את עיניי וקברתי את ראשי בחזהו, כאשר ארון הקבורה ירד מטה אל תוך האדמה.

"הנאום שלך היה יפיפה." זואי אמרה בזמן שהיא ואשלי עטפו אותי מכל צד, כאשר אנשים החלו להתפנות מהמקום. "אה-הא" אשלי מלמלה בבכי ומחצה אותי יותר, "מאוד.".
"תודה.." אמרתי ונשימה ארוכה השתחררה מפי. "אנחנו נשארות איתך, אוקיי?" אשלי אמרה והבזיקה מבט אל עבר זואי, שהנהנה מיד הסכמה.
"לא לא, תלכו הביתה.. תנוחו.." מלמלתי ונשכתי את השפה התחתונה שלי בכדיי לא לבכות שוב, לאחר שאשלי סידרה את המסקרה ההרוסה שלי. "אני רוצה להיות עם המשפחה שלי.." אמרתי מיד לפני שהן פתחו את פין שוב. הן הנהנו וחיבקו אותי יחד שוב.
"נתראה בנשף שבוע הבא," הצלחתי לחייך חיוך קטן, כאשר התכוונו להסתובב וללכת, אך הן נעצרו. "את באה לנשף?" זואי שאלה, בזמן שהניחה את ידה על אחת מלחיי וליטפה אותי.
הנהנתי בראשי. "היא הייתה רוצה שאני אלך.." הרכנתי את ראשי בנשימה קצרה. זו הסיבה היחידה שבגללה אני מתכוונת ללכת. שתיהן הנהנו, חיבקו אותי פעם נוספת והסתובבו, לא לפני שהבטיחו להתקשר.

יד הורגשה על כתפי, וגרמה לי לסובב את ראשי. אוסטין עמד מולי ולא אמר כלום, כשהוא מתקרב, מניח את ידיו על לחיי ונושק למצחי בעדינות. עצמתי את עיניי כאשר הנחתי את מצחו אל מצחי.
"תסלחו לי," קול נשמע מאחוריי, שגרם לי ולאוסטין לזוז אחד מהשנייה ולפקוח את ענינו. הסתובבתי לאחור, וגיליתי לראות זוג קשישים – אדון עם מעט שיער ועיניים חומות, שעמד והחזיק בשתי ידיות של כיסא גלגלים, שעליו ישבה גברת עם שיער בלונדיני וקצר. חיוך גדול היה על פניהם כשהביטו בי.
"כן?" נשמתי עמוק וחיוך קטן שלא צפיתי לו התפרש על פניי. "וואו, את כל כך דומה לה.. רק צעירה יותר.. וגבוהה יותר" האדון אמר בצחקוק כשהוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש. לא היה קשה לי לנחש שמדובר בסבתא רוס.. אך מי הם?
"אמרו לי," אמרתי בנשימה עמוקה נוספת, וגיחכתי מעט, לא נותנת לדמעות לנסות לרדות שוב. "הו, את בטח מבולבלת, תציג אותנו סאמי," הגברת שישבה בכיסא צחקקה מעט גם כן, ולא הורידה את עיניה ממני.
סאמי? זה..?
"הו כמובן מותק, צודקת. אני סאם פוסטר, וזאת נעומי פוסטר, אשתי." הוא אמר נבוך, והצביע עליה. שפתיי התעקמו מיד לחיוך, והושטתי את ידיי קדימה, לוחצת את ידיהם.
אני לא מאמינה שאלו סאם ונעומי! והם.. נשואים! אבל.. חשבתי שנעומי בכלל לא רצתה להיות איתו..
נאנחתי ודמעות בצבצו בעיניי, כשנזכרתי שסבתא לא הספיקה להגיע אל החלק הזה בסיפור.
"שמעתי עליכם הרבה." אמרתי בחיוך והזזתי את שיערי מאחוריי כתפיי. "גם אנחנו עלייך," נעומי חייכה חזרה, "את ממש גירסא קטנה וצעירה של רוס." היא הוסיפה בחיוך, עדיין בוחנת אותי מהפעם הראשונה שפנו אליי. "ואיפה הגירסא הקטנה והילדותית של ג'ק? שילגיה, כמו ששמענו?" סאם אמר בחיוך, והניח את ידיו על כתפייה של נעומי.
"הו, אליס.. היא כנראה הלכה כבר הביתה.." אמרתי בשקט ונשמתי עמוק. הם הבחינו במבטי והנהנו קצרות. "מי הבחור הצעיר?" נעומי התרגשה והזיזה את ראשה הצידה, אל אוסטין שעמד מאחוריי.
אוסטין התקדם קדימה, וחייך אל שניהם כשהוא מכניס את ידיו לכיסים שבמכנסיו. "ממשיכים את המסורת הא?" סאם שאל שניצוצות בעיניו, והוא בוחן אותו. "ג'ק ורוסמרי הצעירים.." נעומי חייכה ובחנה את שנינו יחד.
לאחר שנוצרה שתיקה של כמה שניות, סאם דיבר. "פנינו אלייך כדיי להגיד לך שהנאום שלך היה יפיפה, וכל כך נכון לגבי רוס. בתור מישהו שמכיר את רוס כבר המון זמן, זה נגע לליבי בכל כך הרבה דרכים.." סאם חייך, ויכולתי להבחין שעיניו מתחילות לנצנץ.
"ובתור מישהי שגם מכירה את רוס הרבה זמן, אך רוב מהזמן הזה התנהגתי אליה מגעיל.. אני.. – "
"אוי מותק," סאם קטע אותה כששמע את קולה השבור, "מה שהיה בעבר – בעבר. השלמתן עוד לפני סיום התיכון, ומיד נהפכתן לחברות טובות. אל תתעסקי בזה, הכול בסדר." הוא חייך ונשק לראשה. נעומי הנהנה ועצמה את עיניה למגעו, כשהיא מניחה את אחת מידיה על ידו.
"היה נעים להכיר אתכם ילדים, תשמרו על עצמכם." סאם חייך ואחז בידיות הכיסא, מסובב אותו ומתרחק יחד עם נעומי שנופפה לשלום. "גם אתם." הספקתי להחזיר כשלא התרחקו יותר מידיי בכדיי שישמעו אותי.
הסתובבתי בחזרה לצד אוסטין, שנראה מבולבל, אך חייך. "אם היית שומע את הסיפורים של סבתא שלי, היית מבין מי אלו." אמרתי בקצרה, וניגבתי דמעה קטנה שירדה מהעין הימנית שלי ללא רצוני. הוא הנהן והניח את ידו מעל כתפיי, לחש "בואי", ולקח אותי יחד איתו מן המקום הריק.