כנופיית 78

"תפוס!"
וויל זורק לעברי את החבילה, שאני כמעט מפספס אותה. הוא צוחק עלי.
"אין זמן לזה אידיוט! תמשיך לרוץ!" אני צועק.
שלושתנו רצים. אני וויל וליאו. ממשיכים דרך סמטאות הישנות של ניו יורק. זה נדמה כאילו השגנו את השלל הגדול שלנו אי פעם, כי השק די כבד.
אני מזכיר לעצמי להחמיא לליאו יותר מאוחר.
כבר כמעט חושך ואנחנו מוצאים את מחסן הישן.
"תחזיק את זה" אני אומר לליאו. אני פונה אל המנעול, לוקח את היתד שלי ומתחיל להתעסק עם הדלת הזאת.
קליק.
זה היה קל.
אנחנו נכנסים שלושתנו בשקט. מדליקים את האור ויושבים בפינה שלנו. זה כמה קרטונים וספות ישנות. אבל זה מה שיש.
כמו שליאו תמיד אומר "אם זה נוח לתחת, זה נוח לי".
"תפתח את זה" ממהר ליאו להגיד.
"שתוק. אני מגיע לזה" אני יורק לעברו.
כולנו סקרנים לראות מה ליאו השיג הפעם.
"אולי פעם אחת תחמיא לילד?" אומר וויל. "הוא התאמץ הפעם."
"עם גובה כמו שלו, תמיד הוא מתאמץ" אני אומר, ואנחנו צוחקים.
"לך, לך תתקע את הראש בקיר" ליאו אומר וצוחק איתנו .
אני פותח במהירות את השק, מעיף קצת אבק ופותח אותו.
כולם מקרבים את הראש שלהם קצת יותר כדי לראות.
בפנים יש כמה שטרות של 200$ לא הרבה, קצת טבעות, שרשרת מכסף, ו…
אוי אלוהים.
אני לא מאמין.
ויהלום.
יהלום.
לא משהו גדול. אבל הוא בהחלט נוצץ.
פאקינג יהלום.
שיט.

אני מרים את הדבר הנוצץ והנקי הזה, ומראה אותו לליאו.
"אתה אידיוט" אני אומר.
הוא מסתכל עליי עם חיוך דבילי, שאלוהים יודע מה משמח אותו.
"מה?" הוא שואל בתמימות "חשבתי שתשמח"
אני מזכיר לעצמי להחטיף כאפה לליאו יותר מאוחר.
"הוא צודק" וויל אומר ומסתכל על ליאו. "אתה באמת אידיוט"
"אני לא מבין מה הבעיה" ליאו אומר בפשטות.
"זה דבר יקר! דביל!" וויל ישר קופץ.
"וכאילו ששרשראות וכסף זה לא דבר יקר!" ליאו אומר.
"כסף, ושרשראות, זה דבר שקל להשיג. שרשראות אפשר לייצר. כסף אפשר לגנוב…" אני אומר.
"נו, ו?"
"יהלומים צריך למצוא." אני אומר. הוא מתחיל להבין אותי.
"בטח היהלום הזה היה בתוך כרית ועליו היה כיפת זכוכית, נכון?" אני שואל
הוא מהנהן.
"ובטח היהלום היה היחיד שם, אני צודק?" וויל ממשיך אותי.
הוא מהנהן.
"אם אין עוד יהלום בחנות, ומה שגנבת היה היחידי, זאת אומרת שהיהלום הזה הוא דבר מאוד מאוד חשוב לבעלים של החנות. אתה מבין מה שאני אומר דביל?" אני מסיים.
הוא מפסיק להנהן. הוא מרים את הראש. ונראה כאילו הוא באמת מבין אותי הפעם. כי בכל הפעמים שביקשתי ממנו להחזיר משהו שהוא גנב, הוא שם עליי פס, והמשיך בשלו.
"אני אחזיר את זה מחר" הוא אומר.
"לא מחר, עכשיו" וויל יורק לעברו, וקם אל המטבח המזוהם שלנו. כולו מלא בשאריות של אוכל, קופסאות שימורים,וצלחות מלוכלכות.
אני כמעט משוכנע שהאבולוציה תתחיל מחדש במטבח הזה.
ליאו קם ויוצא מהדלת. אני ווויל מדברים במטבח, וחולפות כמה שניות בודדות שאנחנו שומעים אותו רץ פנימה שוב.
מבוהל.
עם פתק ביד.
"בראד?" הוא אומר ומסתכל עליי.
זה מוזר. הוא אף פעם לא אומר את שמי המלא.
"מה?" אני שואל אותו מסוקרן
במקום לענות לי, הוא מחזיק את הפתק שביד שלו. רועד.
ומלא בדם.