כשהרוח נושבת, פרק א': "חשוד, חשוד מאוד."

אמנם לרגעים היה נדמה כי אני מצליחה להירדם, אך זו הייתה רק אשליה. מחשבות, יותר מידי מחשבות. ואני לא נהנית מזה במיוחד. ידעתי שאם אני לא אעשה שום דבר בנוגע למה שהולך להתרחש הלילה, אני אגרום לעצמי נזק נפשי כבד. אך גם ידעתי שאם אעשה משהו, הנזק הפיזי יעלה על הנזק הנפשי, ואולי יגרום לכך שבעוד כמה שעות אמצא עצמי משקיפה על האסון מלמעלה. אבל יש רגעים, שאתה לא חושב על ההשלכות, ופשוט פועל. השלכתי את השמיכה אל הרצפה הקרה. קמתי מהמיטה, שפשפתי את עיניי והתקדמתי לכיוון המראה שבחדרי. עיניי היו אדומות מחוסר שינה, שיערי החום היה פרוע מתמיד. לבשתי גופייה ומכנס קצר, על אף שבתחזית דיווחו שהלילה הזה הוא הלילה הקר ביותר בתולדות האנושות. חושיי היו מעורפלים מידי, ובצעד מטופש ולא אחראי החלטתי לצאת לדרך מבלי להתארגן.
עליי להספיק להגיע לשם עוד לפני חצות, אחרת לא אוכל לחצות את הגשר. בחוץ היה שקט מופתי. לא נראו בני אנוש בכל רחבי העיר, ושום כלב לא חרץ לשונו להסגירי. חשוד, חשוד מאוד.
השעה היא חמישה לחצות, מוטב שאמהר. לאחר כחצי דקה, סוף סוף הגעתי אל הגשר, כעת היה נראה שהצלחתי, לפחות בחלקה הראשון של המשימה. הגשר היה צר וארוך, ומתחתיו היה תהום עמוק וחסר מוצא. שיערי היה ספוג במים ורגליי החשופות מלאות בבוץ ובקוצים. הצעד הראשון היה פשוט, ועד מהרה מצאתי את עצמי במחציתו של הגשר. השעה היא שתי דקות לחצות, אני אספיק. עברתי צעד נוסף, ומיד לאחר מכן נשמעו רעשים מוזרים מכיוון תחילתו של הגשר. צליל משונה גרם לי להסתובב במהירות, הבחנתי בכך שהחוטים שהחזיקו את הגשר נפרמו. קרשים החלו ליפול אחד אחר השני. שניות אחדות לפני שהצטרפתי אל הקרשים במסע אל המוות, הבחנתי בדמות מעורפלת. על גופה לבשה גלימה, ואת פניה כלל לא הצלחתי לזהות, היה נדמה כי לא היו לה כלל פנים. כשהדמות שמה לב לכך שאני מביטה בה, היא הסתובבה במהירות וברחה מזירת האירוע. שוב, משהו כאן חשוד, חשוד מאוד.
אבל זה כבר לא משנה.