לא כל המלאכים מושלמים פרק 14

פרק 14: יום שמונה עשרה ללחימה.
אני חושבת שהורדתי הרבה במשקל באותו הלילה, כי כל הלילה רק רקדתי, ולמרות שלא ישנתי הרגשתי מצוין למחרת בבית הספר.
היילי הכריחה אותי להבריז מכל השיעורים כדי לבלות עם לוק שהיה בכיתה אחרת, לבינתיים, כפי שהוא הדגיש כל הזמן.
הרגשתי רע על זה שאני מבריזה איתה, אבל לא יכולתי שלא להגיד שלא נהניתי להסתובב איתם.
התאמנו באגרוף, ולוק התברר כמצוין ואפילו הצליח להפיל את ג'וני שעד כה היה הבן הכי טוב שם.
היילי עדיין הורידה את שניהם בלי בעיה, ואני ואלכס נלחמנו ואלכס ניצחה אותי, אבל לא היה לי אכפת.
בקפיטריה לא אכלתי כלום, והרגשתי עוד יותר טוב.
אחרי האימון הקצר המאמן של נבחרת האגרוף הודיע שנכנסים לעונת התחרויות.
כל נבחרת האגרוף הריעה, והיילי בעיקר.
"זה אומר שכל מי שלא שייך לנבחרת והתאמן פה עד עכשיו רק כי הייתי נחמד, יכול להירשם לנבחרת או להפסיק לבוא." אמר המאמן, שהיה שרירי כל כך שעד שהיה מסוגל להרים הר, קירח ומפחיד מאוד.
קראו לו דני, והוא נראה כמו פושע.
אבל היילי כל הזמן שכנעה אותי שהוא רק נראה ככה, ושבעצם הוא ממש נחמד.
ואחרי כמה אימונים גיליתי שזה די נכון.
"איפה נרשמים לנבחרת?" שאלתי אותו. הוא חייך לכיווני ואמר, "היילי תוכל להראות לך בשיעור הבא שתבריזו ממנו."
זה גרם לי להרגיש רע, ונראה שהוא דם לב לזה, כי הוא התנצל במהירות.
"בסדר, אני אראה להם." אמרה היילי, שנראתה די מופתעת מהרצון שלי להירשם לנבחרת.
למען האמת לא הייתי טובה כל כך באגרוף, ולא נהניתי מאוד מהעניין, אבל הורדתי הרבה באימונים האלו. והנחתי שלקראת התחרויות האימונים יהיו עוד יותר אינטנסיביים ואני אוריד יותר במשקל.
אולי אני עוד אגיע למשקל שמונים.
אחרי האימון גיליתי שאני לא היחידה שרצתה להירשם. לכל אחד היו את הסיבות שלו, אבל יצא שכולנו נרשמנו.
היילי הובילה אותנו אל המזכירה שהסריחה מסיגריות ואמרה שאנחנו רוצים להירשם לנבחרת האגרוף השנה.
"כמה אימונים עשיתם השנה?" שאלה המזכירה בקול משועמם.
"התאמנו בכל יום בשבוע וחצי האחרונים."אמרתי.
זה היה אמנם שקר קטן, אבל הנחתי שזה יהיה נחוץ כדי להתקבל.
"בסדר, אז רק תחתמו פה והתקבלתם." היא אמרה וכולנו חתמנו.
הופתעתי מכמה שהיה קל להתקבל לנבחרת, ואף אמרתי לגבי זה להיילי. היא חייכה.
"רוב האנשים שנרשמים לשם אלו בריוני בית ספר, אז הם מזמן הפסיקו לבדוק אם הם מספיק טובים או לא." אמרה היילי.
"זה טיפשי." אמרתי.
"אין מה לעשות. בואו נלך לנבחרת הכדורסל. אני צריכה להתאמן." היא אמרה.
"אולי ניכנס לשיעור הבא?" שאלתי.
"אבל אני צריכה ללכת להתאמן לנבחרת הפוטבול!" קראה היילי.
נאנחתי. לא נראה שההבטחה שלי לאמא של היילי מחזיקה מעמד. היילי הבריזה מכל השיעורים וגררה אותי איתה.
אבל לא התווכחתי. הלכתי איתה לאימון הכדורסל שלה.
אחרי בית הספר דין הסיע את כולנו אליו הביתה.
"נישאר לישון אצלך גם היום… אבל הפעם, נישן." אמרה היילי.
"אני חושבת שכדאי שנתחיל מלהשלים את שיעורי הבית וכל השיעורים האחרים שפספסנו." אמרתי.
"אבל איך?" שאלה היילי. "כולנו היינו מחוץ לשיעור."
"פשוט נפתור את העמודים הבאים לפי החוברת." אמר דין, וכך עשינו.
פתרנו עשרה עמודים קדימה בחוברות העבודה של כל המקצועות שהיינו אמורים ללמוד היום.
",לא להאמין שאני כבר שבוע וחצי בבית הספר." אמרתי כשסיימנו.
"תאמיני… מה היום היום?" שאל דין.
"רביעי." אמרתי.
"אז טכנית, גם אני שבוע וחצי." הוא אמר.
"אני מרגישה רע שאנחנו בקושי לומדים משהו. אנחנו מבריזים כל הזמן." אמרתי.
"צריך לחיות את החיים הכי טובים שאפשר כל עוד אפשר, ואני מעדיפה והבריז מאשר להקשיב למורה." אמרה אלכס.
"בסדר…" מלמלתי.
"מה נעשה היום?" שאלה היילי.
"את יודעת מה הייתי רוצה הכי הרבה?" שאל לפתע דין.
"מה?" שאלתי.
"הייתי רוצה לצאת לחופשה. חופשה ארוכה, טובה ונעימה במקום חם מאוד, כמו האיים הקריביים. עכשיו מתחיל להיות פה קר, ואני שונא קור." הוא אמר.
"הלוואי שהיינו מסוגלים לנסוע למקום כזה…" מלמלתי.
"כן. זה היה יכול להיות מדהים." אמרה אלכס. היילי הנהנה.
"אתה רוצה מקום חם?" שאל לוק.
"כן…" אמר בחולמניות דין.
"יש לי סאונה בבית." הוא אמר באדישות מדהימה. דין פער עיניים ואז קפץ מהכיסא שלו והתחיל לצרוח.
"בוא נלך לשם עכשיו! למה אנחנו מחכים? קדימה, בואו נלך!" אמרה היילי.
לוק נראה לא מאושר מהרעיון.
"אבא שלי בבית… הוא רק חזר מהצבא, והוא עייף מאוד…" הוא מלמל. "אז נוכל להיות שם רק אם נהייה ממש בשקט."
"אז עדיף שנלך לשם מחר." אמרתי.
"כן." מלמלה היילי.
"אתם יודעים מה מתאים לי עכשיו?" שאלה אלכס.
"מה?" שאלנו כולנו ביחד.
"להשלים שעות שינה." היא אמרה והלכה לישון על הספה. לוק אמר שהוא כנראה יחזור הביתה, ואני ודין הלכנו לחדר שלו.
היילי וג'וני ישנו גם בסלון, ונראה שכולם נרדמו מהר.
רק לי היה קושי להירדם.
המחשבות פלשו לראש שלי. מחשבות טורדניות, שלחשו לי שאני שמנה. מחשבות מעצבנות, שלא עזבו אותי.
היו גם מחשבות עמוקות יותר. מחשבות שהיו שם תמיד, לגבי היילי, לגבי רבקה, ואז התחלתי לחשוב על היום הולדת שש עשרה. שעד אליו נותר פחות מחודש.
דמיינתי את הרגע שבו אני אעמוד ליד היילי ואשלי שייראו מדהים, ורק אני, שמנה על ידן, ואיך שכולם ילעגו לי.
כמעט צרחתי מהמחשבה הזו. הבטחתי לעצמי שאני אחזור הביתה, ואם מחר אני לא אשקול פחות משמונים ושבע קילו אני אבטל מיד את ההשתתפות שלי במסיבת יום ההולדת.
ואז נרדמתי.