להרגיש – פרק 12

"את.. את רצינית?" שאלה היילי, היסוסה ניכר לעין, נושכת שפתה התחתונה בחוסר ביטחון מובהק, נושמת עמוקות, מחייכת חיוך עקום, מזויף, חיוך המעיד רעות.
"אני.. מניחה" מלמלתי, מהורהרת, האם פעולה זו הינה הצעד הנכון לעשות? האם אני באמת מרגישה כך?.. התהיות שיחקו במחשבתי, הבלבול ערפל חושיי, ליבי האיץ פעימותיו, לחיי העלו סומק קל, אדמדם, לחציי צפו ואפפו גופי, ניכרים לעין כהרגלם, כמאפיינם.
"את.. לא צריכה להילחץ בנוגע לזה. זו החלטה שלך, ואת יכולה לבטל אותה כרצונך.. את לא חייבת לאף אחד כלום" הוסיפה היילי, בניסיון נואש להרגעת מחשבותי, תהיותי המתרוצצות, לחצי העולה, ליבי המאיץ פעמיו. נאנחתי עמוקות, משפילה מבטי, סוקרת אחר נעלי האולסטאר המאוירות לרגליה.
"את.. זה יפה" חייכתי חיוך עקום, נושמת עמוקות בניסיון כושל להאט קצב פעימותיי, אך לשב. הלחץ אפף גופי, הפחד בער בעורקיי, החרטה פעפע כמו כן לאורכם ורוחבם, לא שוכחת ואף לא למועט ביותר.
היא צחקקה בקלילות, לוטפת לגבי ברכות וחמימות מוכרת, חובקת לגופי בעדינות, כלבובת חרסינה שברירית, מרגיעה נשימותיי, פעימותיי, כאבי. חייכתי חיוך זעיר, והתנתקתי מחיבוקה.
"תודה.." מלמלתי בחוסר אונים מובהק, מנגבת דמעותיי אשר לא איחרו לפרוץ סכריהן, מסדירה נשימותיי הקצובות, מרגיעה גופי למועט, מניחה לרוח הבוקר הקרירה ללטף לגופי, לניחוחותיו המשכרים לשכרי.
"תתכונני למדיסון בדיכאון." הרימה היילי גבתה, סוקרת הליכת מדיסון, צעדיה איטיים וגמלוניים, כבדים, פניה נטולות הבעה, מבטה מושפל. נאנחתי עמוקות, ממתינה כי תצטרף, כי תשב לצדי, כי תפלוט סיבתה, אותה הסיבה לה צף דיכאונה, ואכן, לא איחרה לבואה, מתיישבת כבנינו, מניחה ראשה על חזי, מקפלת רגליה ברעד.
"מה קרה?" שאלתי, נושמת עמוקות, לוטפת לשיערה הארוך והכהה ברוך, חשה באצבעותיה אוחזות לזרועי, לוטפות לאורכה בקלילות. חייכתי חיוך זעיר, לפחות מצאה תעסוקה.
"הוא בוגד בי.. אדי.." ייבבה, מניחה לראשה לצנוח אל חיקי, מאמצת זרועי אליה, דמעותיה לא מאחרות לבוא, סומק קל צף ללחיה, פניה מאדימות אט אט ואיפורה נמרח לנחילי דמעותיה המלוחות.
האמת? ידעתי כי דבר כמו זה יבוא. האמנתי כי מדיסון היא האדם היחיד עלי אדמות אשר אינו הבחין במבטים החטופים אשר העביר אדי לסביבתו, במיוחד כאשר סביבתו שופעת ומגדלת שיער בלונדיני וארוך לראשה. תהייה זו גרמה לפי לפלוט גיחוך קל, אך התהייה הבאה בתורה פסקה גיחוכי. מי לעזאזל הסכימה להצעתו ה'נדיבה' של אדי?.. סקרתי הבעת מדיסון בתהייה, לוטפת לשיערה ברוך כקודם לכן, נושמת עמוקות, חושבת, תוהה.
"עם.. מי?" שאלה היילי, מרימה גבתה בשאלה, הלוא נקלעה אל מרכז שיחה אשר לא היה רצונה לנהל, הלוא נקלעה למרכז שיחה אשר לא היה לרצונה לשמוע.
"עם הזונה הזו.. אריאה.. מהכיתה המקבילה.." ייבבה מדיסון, מנגבת דמעותיה לאצבעה חרישית, מושכת באפה ועוצמת עיניה, מניחה לתהיותיה להניח לגופה, מניחה לפעימותיה להאיץ קצבן. חשתי בכך, הכרתי אופייה טוב למדיי, הלוא גדלנו יחדיו.
"איזו, המורה?" שאלה היילי, מצחקקת בקלילות, חיוך קל נפרש לשפתיה, ניצוץ של עליצות חולף לעיניה, למבטה. חייכתי כמו כן, מגחכת קלות, מכחכחת בגרוני, מחליקה אצבעותיי בשיערי ושבה להאזנה הממושכת לסיפור מדיסון הכואב.