להרגיש – פרק 13

הוא קרב שפתיו לשפתיי, מחליק אצבעותיו לאורך אצבעותיי ברכות אופיינית, חמימות מדגדגת למדיי. צחקקתי בקלילות ולטפתי ללחיו, נושקת לשפתיו בהיסוס, מניחה לשפתיו להוביל שפתיי בתנועותיהן הרכות, במחולן הדומם.
צלצול קל קטע שפתינו ממחולן הדומם, מחל בזעקתו הקולנית, חסרת הטקט, מחל בזעקתו כי אדם מה, ללא כל הבדלי דת, צבע, ומין, יגע לצגו, יעניק תשומת לב להודעותיו, לצלצוליו הרועמים. גיחכתי בקלילות, נאנחת ומחלה דרכי אל עברו, מניחה לאצבעותיי לעטפו, מושכת הטבעת הירקרקה, ממתינה כי יבקע צליל מה מלצדו הנגדי.
"את לא מבינה איזה חמוד הוא! הוא כל כך מתחיל איתי!" זעקה בצווחותיה המאושרות מדיסון, יכולתי לחוש בחיוכה אף על פי כי אינני לצידה אותו הרגע, יכולתי לחוש ברגליה הרוקעות באושר ובסומק הקל המציף לחיה. חייכתי חיוך עקום, מכחכחת בגרוני, מחליקה אצבעותיי בשיערי.
"אני.. שמחה.. שאת.. מאושרת" השבתי בחוסר אונים, הלוא מה יכולתי לומר, כאשר דבר מה כזה איננו היה מתרחש אילולא התערבתי?.. תהיותיי שבו להציף מחשבותיי בחוסר הגיונותן הפורה, אופפות לגופי כלחץ המוכר.
כיצד הגעתי הנה? אין לי מושג. מדוע עשיתי זאת? המושג לא שב. מדוע דבר שכזה מפריע לתהיותיי להסתדר כהרגלן?. חוסר ידיעה, מכאן, לכדי כל. חוסר כוונה מובהק, פחד.
"הוא אפילו אמר שאני נראית בסדר!" הוסיפה בזעקותיה, מוחאת כפותיה, חשתי בקצב פעימותיי מאיץ, חשתי בבחילה קלה עולה, חשתי בתהיותיי מפוצצות ראשי כלא היו קודם לכן.
היא מחליפה חברים על ימין ועל שמאל. אכפת לה בכלל? לא חושבת. האם אי פעם הראתה אכפתיות בנושא? אינני יודעת, מה שכן, פעולה זו חדרה למחשבותיי עד כדי פילוחן. נאנחתי עמוקות, והסבתי מבטי אל עברו. הוא חייך חיוך רחב, צחור, ישר שיניים. לעיניו מרצד ניצוץ מוכר. חייכתי חיוך עקום ביני לבין עצמי, ושבתי לשיחת הטלפון המאוסה.
"שמעי, מדיסון, אני אחזור אליי-" החלתי, אך נקטעתי לקולו, לשיחתם. הנחתי כי דבר מה זה אינו לראש ולראשונה בענייני, ולכן, ועם זאת, ניתקתי את השיחה. לא היה לרצונותיי אותו הרגע להאזין לקולותיהם מתערבבים אחד לשניה בהרמוניה מוכרת. גיחכתי בקלילות, ושבתי אל עברו.
ניסיון נואש להרגיע נפשי מהכאב העובר וחולף עליי, ניסיון נואש אך למעשה? מוצלח למועט.