להרגיש – פרק 17

סקרתי במבטי אחר הבעתו , גבתו המורמת בשאלה וחוסר הידיעה המובהק שלפניו. כחכחתי לגרוני קלות, מרימה גבותיי בכדיי לסמן למדיסון כי תקטע דיבוריה, כי תקטע הצהרתה החרישית, חסרת כל הטעם כנגד עיניו.
"מה הוא כבר יכול להרגיש?! מה?!" זעקה מדיסון בייאוש, מתייצבת על רגליה, מכווצת גבותיה בזעם עצור וקופצת אגרופיה עד זוב דם, מדיסון איננה הטיפוס העצבני, ולכן עצם התגובה הלא אופיינית בלבלה תחושותיי ותהיותיי לגביה. נאנחתי עמוקות והישרתי מבטי אל עברו, מחייכת חיוך מאולץ ומגושם, מנסה לכפר על אותה היציאה חסרת הטעם.
"כלום, קווין.. באמת.. כלום." הצהרתי, אך אף לא אני שוכנעתי על ידי אותו השקר הלבן חסר כל הטעם או הטקט, הלוא מה יש לכוחו של קווין לעשות, לתת לו כיף? בין כה וכה דבר לא יעזור. אני צריכה לדאוג לעניין, לדאוג להבטחותיי, לא קווין.
"כן… את מרגישה שאת אוהבת אותי. בגלל זה את לא רוצה להגיד כלום." הצהיר קווין בבדיחות דעת, נשען בגבו לקיר הלבנים הסמוך, מחייך חיוך רחב ומרוצה, הנחתי כי רגוע, והנחתי לעניין.
העובדה כי גיא מחבב את מדיסון שיחקה למחשבותיי, אך יחד עם זאת, אינני יודעת מדוע. היותי לצד קווין החלה לבעור כטעות לנפשי, אך יחד עם זאת, לא יכולתי לעמוד כבלעדיו.
העובדה כי מדיסון נדלקה על גיא למראהו המרשים, לחיצוניות, הטריפה חושי. העובדה כי יש לרצונה להשתמש בו כמכפר לבגידת אדי, העלתה בחילה קלה וצמרמורות מבחילות כמו כן. אך מה עליי לעשות? כך מדיסון נוהגת, ואני מניחה שזו מי שהיא. אך מדוע העניין כל כך מפריע לי? שקעתי באותן מחשבות ותהיות בלתי פוסקות לגבי אותו העניין השולי למדי, עד כי נקטעו תהיותיי לצלצול הצורם, ניערתי ראשי כמקיצה מחלום קל ונטול משמעות, וסקרתי סביבתי.
מדיסון איננה, וכמו כן גם היילי וקווין. נאנחתי עמוקות, הפנמתי כי נותרתי לבד, כי הסתלקו לרגע הצלצול הגואל, המפריד בינינו לכדי שיעורים שונים, כיתות שונות, כך שאין דבר לעניין.
החלטתי לראשונה לאורך זמן מה בו שהיתי לבית הספר, ללכת למגרש הכדורסל. לנסות לאתר במבטי אחר גיא, לנסות לפענח מדוע אכפת לי כל כך מהניצול המשתלם אשר מדיסון תכננה לבצע עליו.
עשיתי פעמי אל עבר מגרש הכדורסל המוכר, אשר מאז ומתמיד כונה כ'מגרש המעשנים', הלוא מאחורי התיל המוכר ישבה חבורת נערים ועישנה בדלי סיגריות עד תום השיעור, או במידה ולקחו סיכון, לתומה של ההפסקה.
ההליכה המתמשכת ארכה לכחמש דקות לערך, חמש דקות המטביעות מחשבותיי בתהיות רדומות, חמש דקות בלתי נסבלות אך באותה המידה, נסבלות ביותר, סותרות התיאוריה המוכרת, הדבר הנודע.
עצרתי פעמי וסקרתי מגרש הכדורסל בבלבול מה, מחפשת במבטי אחר דמותו המוכרת, גבהת הקומה, בעלת אותו העור הבהיר והחיוך השובה.
והנה הוא, כניצב כפוף למעט, וכנגדו ניצבת בחורה, ולראשה שיער ארוך ושחרחר, ולעיניה זיק של אושר, בעודה מצמידה שפתותיה המרוחות לאודם אדמדם לשפתיו הורדרדות נטולות כל דבר.
הודהמתי. קשה היה להאמין כי דבר שכזה יקרה, כי פעולה זו אפשרית. אך אני מניחה כי טעיתי. טעיתי ובגדול.