ללונדון ובחזרה – פרק 1

גררתי את רגלי במסדרון שדה התעופה, בדרכי לעלות למטוס. את המסדרון הזה אני מכיר טוב מאוד. בואו נגיד שזה המסדרון השנוא עלי מכל. המסדרון שמפריד בין 2 סיפורי החיים שלי.
אני בדרכי לישראל, חזרה מלונדון. יש לי טיסה של כמה שעות עד שאגיע לבית של אמא שלי. כבר חצי שנה שלא ביקרתי בו, ואני ממש מתגעגע.
אתם יודעים… רק כשאתם נעלמים ממקום מסויים לאיזו תקופה, אתם באמת מבינים עד כמה אתם אוהבים אותו. במשך כל החצי שנה הזו ניסיתי לשחזר בראש את הצבעים, הריחות והקולות שיש בבית הזה. להגיע לשם שוב יהיה שינוי מרענן מכל הקרירות והשקט שיש בבית של אבא שלי בלונדון.
אבל האדם שבאמת היה חסר לי בתקופה הזאת, זו אמא שלי. אני מתגעגע אליה כלכך… אני לא יכול לחכות יותר, אני חייב לראות אותה.

אבל אתם בטח לא ממש מבינים על מה אני מדבר. טיסות? לונדון? מה עובר עליו?, אתם בטח שואלים.
אז ככה, אני אתחיל מההתחלה.
קוראים לי עופרי סמית', כיתה י'. אני גר בלונדון, בעצם אם חושבים על זה אני גר גם בישראל.
זה הולך ככה, נולדתי בלונדון וחייתי שם כל חיי. אבל לפני שלוש שנים ההורים שלי התגרשו, ועברו לגור בבתים נפרדים. אבא שלי נשאר לגור בלונדון, ואמא שלי חזרה לישראל.
זה מסובך.. אבל אני אסביר. אמא שלי יהודיה, היא גרה בישראל ועברה ללונדון שם התחתנה עם אבא שלי. אבא שלי נוצרי, אבל הוא מכבד מאוד את היהדות.
אז בקיצור, כרגע אני עובר ממדינה למדינה בהמשכי תקופות של חצאי שנה. זה ממש מעצבן, לעזוב את החברים שלך בכל פעם, את החדר שהתרגלת אליו. ואז פתאום להגיע לחברה אחרת, מדינה אחרת, וסביבה אחרת.

"עופרי סמית'?" הדיילת שאלה וחייכה כשנתתי לה את כרטיס הטיסה שלי.
"כן" עניתי בעייפות, לא קל להיות ער בארבע בבוקר.
היא הובילה אותי למקומי באחת משורות הכיסאות. התמקמתי וניסיתי למתוח את רגלי העייפות. וכמו תמיד לא היה מספיק מקום בשבילהן, כי בואו נגיד ככה הן ממש ארוכות. אני גבוה, אפילו גבוה מדי. וזה שאין מקום לרגלי בין שורות הכיסאות זו בעצם אחת מהסיבות שאני שונא טיסות.
לקחתי את האוזניות שלי ותחבתי אותן באוזני. הפעלתי את המוזיקה האהובה עלי ונשענתי לאחור. התחלתי לפהק כמו מטורף, כמעט בלעתי את מי שיושב לפני. כאב לי הראש, והרגשתי את עיניי ופניי כבדות מתמיד. לאט לאט נרדמתי על חלון המטוס, וכל זה עוד לפני שהמטוס המריא.

ישנתי כ"כ עמוק, עד שלא שמתי לב שהמטוס נחת כבר בישראל. מחיאות הכפיים של יושבי המטוס העירו אותי בפתאומיות. שפשפתי עיניי ומתחתי את גופי, עד כמה שיכולתי.
דלתות המטוס נפתחו ואנשים התחילו לצאת בסערה. הרמתי את תיק הגב שלי וניסיתי להידחף בין עדר האנשים. מיהרתי לצאת החוצה, כל מה שרציתי לראות זו אמא שלי.
יצאתי במהירות דרך הדלת הגדולה, אל מחוץ לשדה התעופה. היא כבר עמדה שם וחיכתה לי. פשוט רצתי לחבק אותה חיבוק ענק, חיבוק שממש התגעגעתי אליו.