לנצח : פרק שתיים

אליסון הצטממרה ; לרגע היה נדמה לה שרק היא והעיינים שם .
העיינים הענבריות-זהובות , מביטות אליה מתוך ים של מחטי אורן דקיקים , האישון שלהן מוקף בקו מזוגזג שחור , חייתיות אבל אנושית להפליא . הן הקסימו אותה וזיעזעו אותה .
לא לחיות יותר באשליות , להצליח לדמיין חלק מהפנים של מי , או של מה , שמטריד אותה , שאוכל אותה מבפנים ושמכרסם באישיות שלה . מבטה לא הצליח להתנתק מהעיינים המופלאות האלו , מהעיינים שהשאירו אותה ערה בלילות כל-כך הרבה זמן ושגרמו לה לבכות ; מהעיינים האלו , שנשארו בעייניה כל-כך הרבה זמן מיסתוריות וגרמו לה להיות כמו פגם זר , לא שייכת . שהטריפו אותה וגרמו לה לרצות לא להיות כאן .
ולפתע , העיינים שחדרו אל נשמתה , התנתקו ממבטה ופנו חזרה אל תוך היער שניתק אותם , את אליסון ואת העיינים , אחד מהשני . התחושות המסחררות נעלמו בין רגע ופינו מקום לדמעות שחנקו את גרונה .
אלנה הניחה את ידה על כתפה של אליסון , מתנקת אותה מין הערפל שאפף אותה ומניחה אותה בעדינות בחזרה למציאות . "אליסון?" שאלה שנית , בעוד חברתה מסרבת לנתק את מבטה מהיער . לאלנה נדמה שעוד רגע אליסון תזנק ממקומה , תשבור את החלון הרחב ותרוץ פנימה . חוסר ההבנה דיגדג בקצות עצביה והיא כעסה לרגע , כה היה ברור שמשהו עובר על אליסון והיא מסרבת לפצות את פיה . נדמה היה שהבחינה במשהו שהיה שם והיא מחפשת אותו שוב . "אליסון?" שאלה , קולה מתגבר קצת וידה מטלטלת את אליסון קדימה-אחורה בתנועות קטנות .
אליסון חזרה למציאות ונענעה בראשה -מסלקת את הדמעות . היא הרימה את מבטה לאלנה המודאגת . בולעת את רוקה בחשש מסוים שמה אלנה תחקור אותה ותאיים להוציא ממנה כל פיסה של מידע . "כן?" שאלה בקור צרוד שכמעט ואינו נשמע , "כן?" שאלה שוב , מסלקת מקולה כל נימה אחרת חוץ משלווה . היא ניסתה לגרום לעייניה לחייך , להראות לאלנה שהכל בסדר ולמנוע את הצפוי ; את התחקיר שחששה ממנו .
אלנה רצתה לשאול את אליסון , לחקור אותה ולהטיח בה שאלות כמו :
"מה קורה איתך? את מנותקת לגמרי בזמן האחרון ."
"קדימה אליסון , ספרי לי מה קורה איתך!"
"מה מציק לך כל-כך? זאת אני?"
אבל נמנעה מכל זה והביטה באליסון . "הכיתה ריקה , אני זזה." אמרה לאליסון , ניתקה את מבטן והכריחה את רגליה לנוע לעבר היציאה מהכיתה . אבל היא לא הרגישה מסופקת . היא עצרה את עצמה במפתן הדלת בעוד ידה נחה על המשקוף . "אליסון?" קראה לעברה . מבטיהן השתלבו – "אשמח עם תספרי לי מה קורה איתך בהזדמנות…" אמרה , הרימה את רגליה ודחפה את עצמה מחוץ לכיתה . מותירה את אליסון לבדה בכיתה .
אליסון סובבה את מבטה חזרה ליער , מחפשת שוב את העיינים האלו . ולפתע היכתה בה מחשבה –
אני חייבת למצוא אותו , אמרה לעצמה , את הגוף של העיינים ..