What The Hell
יצא ככה ככה..הערות?

מאומצת~פרק 1

What The Hell 08/06/2013 351 צפיות 8 תגובות
יצא ככה ככה..הערות?

"אני נראת כמו בובה." אמרתי בעצבנות כשראיתי את השתקפותי במראה-ילדה עם שיער בלונדיני פזור, עיניים חומות וריסים מלאים במסקרה, ושפתיים מרוחות בליפ גלוס וורוד. אני שונאת את המראה הזה, ועוד יותר שונאת את העובדה שזה המראה *שלי* עכשיו.
"נהדר, לפחות המראה יקל על ה'מכה' כשהם ייגלו איך את מתנהגת." אמרה ויקי שהביטה בזוועה שעשתה לי-האיפור והשיער הפזור שכל כך מפריע, מרוצה מעצמה.
"אאוץ'!" אמרתי, ההתנהגות שלי לא עד כדי כך גרועה…נכון?
בכל מקרה, היום אמילי ופיטר אמורים לאסוף אותי, אז ויקי החליטה 'לפחות לנסות לשפר את המראה המוזנח הזה' שלי. לדעתי המראה שלי לא מוזנח, טוב, לא לגמרי מוזנח..
"קאי! בואי, ההורים החדשים שלך הגיעו!" נשמע קולו של ג'יימס הקטן, בטח ראה אותם מהחלון. 'הורים חדשים', אחלה מושג.
רצתי אל דלתות הכניסה לבית היתומים. 'ממה את מתרגשת כל כך?! טיפשה,' שמעתי קול קטן בתוכי, 'לא יודעת' אני לעצמי בראשי, 'לא יודעת אז גם אל תתרגשי. מאיפה לך לדעת שגם הם לא יבעטו אותך בחזרה לבית היתומים כעבור כמה זמן?!' נעצרתי. הנה שוב הפחד שלי מזה שיחזירו אותי לבית היתומים. ו…אם הם טעו כשחשבו שאני מוצאת חן בעינם? אולי בסוף הם לא יאהבו אותי, אני הריי מאוד מעצבנת, ופולטת דברים מעצבנים, מבלי לדעת למה אפילו, פשוט יש לי דחף. ואם הם יהיו רעים? אוף, יותר מידי שאלות, ורק דרך אחת לדעת את התשובות לכל השאלות האלו.
כעבור כדקה אמילי ופיטר נכנסו, שניהם נראים קצת נרגשים, ואמילי מסדרת את השיער החום שלה."שלום קאי!" אמרו שניהם בקול נרגש, "את נראת ממש יפה היום!" אמרה אמילי. אני לא חושבת ככה. "תודה" אמרתי בקול הכי נחמד שיכולתי להוציא, "מוכנה לבוא איתנו?" שאלה אמילי, "ברור שכן!" אמרתי בהתרגשות מזויפת, למרות שאף אחד לא הבחין בכך שזאת לא התרגשות אמיתית. מנהל בית היתומים, מר בארטסון חייך, נתן הרצאה קצרה על האחריות שמוטלת כעת על כתפיהם של נטלי ופיטר וחפירה על החיים החדשים שמצפים לנו, כמו שהוא אומר לכל משפחה אומנת שמאמצת ילד מכאן. אני רק חייכתי ואז ראיתי את ויקי יורדת, "ביי, קאי." היא אמרה, "ביי" אמרתי, וכעבור חצי דקה שתינו הבנו שנתגעגע, מה שגרם לנו לרוץ אחת לשניה ולהתחבק. אחר כך כבר התכוונו ללכת, אבל אז שמעתי כמה מהבנים המעצבנים כאן מתערבים מתי יחזירו אותי לכאן. רציתי לרוץ אליהם ולהתנפל עליהם במכות, כמו שאני תמיד עושה לילדים שמעצבנים אותי, אבל ידעתי שזה יסבך אותי מאוד עכשיו, לכן פשוט חשקתי שיניים ויצאתי החוצה עם פיטר ואמילי. כשנכנסו למכונית הוקל עלי. יופי. יצאנו משטח בית היתומים, וכך גם משטח ראייתו ושמיעתו של מר בארטסון. ההצגה נגמרה. "אל תטעו ותחשבו שבגלל שבהתחלה אני אולי נראת חמודה אני כזאת. כי אני לא." אמרתי בקול אדיש, "אה, ואל תקוו שאני אקרא לכם אמא'לה ואבא'לה." הוספתי. "אנחנו גם לא קיווינו." אמר פיטר באותה האדישות כמו שלי. בדרך כלל הורים מאמצים מתחרפנים ממשפטים בסגנון, ואם הם בקושי מגיבים זה אומר שיש להם הרבה סיבולת, יופי, הם יצטרכו אותה איתי. "בקשר לחברה שלך," אמרה אמילי בקול הנחמד האופייני לי כעבור כמה דקות, "מי, ויקי?" זאת החברה היחידה שלי, "כן, את יכולה להיפגש איתה אם תרצי." היא אמרה. באתי לומר 'גם אם לא היית מרשה,הייתי נפגשת איתה, אני ממש לא צריכה אישור מאף אחד. גם מהכביכול הורים שלי' אבל התאפקתי, "יופי" אמרתי בשקט.
כשהגענו הופתעתי לראות שיש להם בית די גדול. למה שזוג יצטרך בית גדול? הם רק שניים.. טוב, עכשיו כבר שלושה… "ברוכה הבאה" אמרו פיטר ואמילי. "אין לך משהו נגד כלבים, נכון?" שאל פיטר כשיצאנו מהמכונית, "לא.." אמרתי, אבל הם לא הזכירו כלבים בפגישות שלנו… מתוך הבית רץ כלב אסקי סיבירי, ועוד ארבעה גורים של כלבים אסקיים סיביריים, "וואו, איזה חמודים" אמרתי, "הגדול לא יינשוך אותי, נכון?" שאלתי, "זאת בת, ליז, והיא לא נושכת, היא חברותית." אמר פיטר וליטף את ליז שכבר הגיעה לכאן. ארבעת הגורים שנראו כאילו הם צעצועים ולא כלבים אמתיים שמרו על מרחק. סוף סוף מצאתי מישהו לבטוח בו בבית הזה-הכלבים. הגור הקטן ביותר משך את תשומת ליבי. "בוא חמוד, בוא" אמרתי והתקרבתי אליו לאט, בהתחלה הגור היסס, אבל אז התקרב אלי גם, והתחיל להריח אותי, ואז התעטש. "אני לא מריחה טוב בשבילך, שמתי בושם" אמרתי וצחקקתי. אחר כך ליטפתי אותו ונכנסתי לבית שעכשיו הוא גם שלי יחד עם פיטר ואמילי, "זה הבית, יש שתי קומות." אמר פיטר ואז אמילי עברה איתי בכל הבית והראתה לי איפה נמצא איזה חדר. התנהגתי כאילו אני בע"ח שהגיע לסביבה חדשה, ממש סרקתי כל פינה. אז עלינו לקומה השניה והגענו לחדר שאמור להיות שלי. הקירות בו היו סגולים-הצבע האהוב עלי, והיו פוסטרים של זמרות ולהקות שאני אוהבת, ועל הדלת היה שלט "החדר של קאי". כל זה נחמד, אבל זה לא ייקנה אותי.


תגובות (8)

זה מ.ו.ש.ל.ם. ( מושלם, ואת שומעת? לגמרי מושלם )

08/06/2013 07:29

תודה…^^

08/06/2013 08:14

לא יצא ככה ככה יצא ממש טוב
ותמשיכי היום בבקשה :(

08/06/2013 09:37

=^.^= תמשיכי מיאו

08/06/2013 09:38

בכיף מיאו XD אני תמיד אומרת שלא יצא משו-הרגל בלתי נשלט חח

08/06/2013 09:50

תמשיכי

08/06/2013 11:43

מכירה את התחושה שלא יצא משהו.. אבל לראות תגובות כאלה כשאת חושבת שלא יצא טוב זה ממש משמח לא?!

קודם כל ברוכים הבאים לאתר. קראתי את ההקדמה של הסיפור כבר קודם כשעשיתי הפסקה מללמוד להיסטוריה, אבל אז ראיתי שנגמר זמן ההפסקה, אז אמרתי שאני אגיב אחר כך.
נכנסתי עכשיו לאתר (אחרי שנגמר הדיו בעט מרוב שכתבתי בו היום) וראיתי שהעלת את הפרק הראשון, אז מהר באתי לקרוא P:

הכתיבה שלך טובה, התיאורים מעולים וממש מצליחים לראות את התמונה הגדולה ולהבין את הרגשות של קאי, באמת כל הכבוד! D:

זה נשמע סיפור ממש מעניין, אני מחכה להמשך.
מסקרן אותי למה באמת יש להם בית גדול כל כך P:

08/06/2013 12:09

תודה ^^ (אני מסמיקה פה!!)

09/06/2013 05:15
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך