מאומצת~פרק 3

בגלל שהדמעות טישטשו את עיניי, מה שהקשה מאוד על הראייה שלי, עצרתי כמה מטרים אחרי הבית. כעבור דקה או קצת יותר הגיעה גם אמילי, מתנשפת. "מה קרה?" שאלה, מתפוצצת מדאגה, "אתם הולכים להחזיר אותי זה מה שקרה!!" צעקתי ועוד דמעות לא איחרו לצאת מעיניי. "מה? מה פתאום?!" אמרה אמילי שנשמעה מאוד מופתעת. "איך עלה בראשך הרעיון הזה?" שאלה, הפעם הנמיכה את קולה. "כי ההורים המעצבנים האלה של פיטר שונאים אותי אז גם אתם תשנאו אותי, ואז תירצו להחזיר אולי!" אמרתי בעצבנות וניגבתי את דמעותי בשרוול. "אבל אנחנו אלה שאימצנו אותך. לא הם. לכן מה שהם חושבים עלייך לא חשוב כמו מה שאנחנו חושבים עלייך. ואנחנו רוצים אותך." אמרה אמילי ושמה את ידה על כתפי הימנית. "חוץ מזה, פעם ההורים של פיטר גם לא ממש אהבו אותי, אבל עם הזמן, כמו שכנראה אפשר לראות, הסתדרנו. ואני בטוחה שגם אתם תסתדרו עם הזמן." אמרה אמילי וחייכה, "באמת?" שאלתי בתקווה שלא אופיינית לי. "ברור" אמרה אמילי, "אבל תהיי מוכנה לזה שיהיה קשה איתם, כי כמו שראית גב' רוז ומר דיויד מאוד ביקורתיים." הודתה אמילי ואני הנהנתי, "טוב, את באה?" שאלה אמילי והחלה ללכת לעבר הבית, ואני השגתי אותה בקלות. "כן, אבל תגידי, למה את אומרת *גברת* רוז ו*מר* דיויד, ולא סתם את השמות שלהם וזהו?" שאלתי, "כי אני חונכתי לנימוסים, מה שאת לא." אמרה אמילי, "אאוץ'?" אולי יותר שאלתי מאשר עניתי, "אבל זה לא נורא. לא כולם צריכים להיות מנומסים, וגם אם את לא בדיוק מלכת הנימוסים את מי שאת, וזה לגמרי בסדר."
כשנכנסו לבית ההורים של פיטר הלכו, עדיין שולחים לעברי מבטים קרים. "את יודעת שנצטרך גם להכין אותך לבית ספר, נכון?" שאל פיטר, "מה בית ספר? לא בית ספר! לא רוצה! למה עכשיו? למה,"
"הבנו.." פיטר קטע את שאלותי בעצבנות, הוא נראה יותר עצבני מבדרך כלל. "ומתי אני אלך לבית הספר?" רציתי לוודא, "מחר" אמרו אמילי ופיטר בו זמנית. מה?! לא!!
אף פעם לא הלך לי עם בית הספר… כמו שאמרתי, הציונים שלי לא הכי טובים שיש, המורים שונאים אותי, ואת האמת שגם אני אותם, וקשה לי להתחבר עם אנשים.
אוף, איזה מן בן אדם אני?! כלום לא מצליח לי! כלום! ואני גם לא מצליחה להתחבר באמת עם אנשים, או לסמוך עליהם, כי זה ממש קשה אחרי כל מה שעברתי.
לא רק ששלוש משפחות לקחו והחזירו אותי מאז שאני קטנה, לא רק שכולם יורדים על אמא שלי שהולידה אותי אלוהים יודע בשביל מה שמעולם אפילו לא פגשתי, גם למדתי איך לשרוד בתנאים הכי הכי קשים. איך? בבית היתומים. הילדים הקטנים שם עוד בסדר, היה שם אחד חמוד, נדמה לי שהזכרתי אותו פעם, ג'יימס הקטן. ילד קטן בן 9 שלאמא שלו אין מספיק יכולות כספיות כדי לגדל אותו, היא בקושי מחזיקה מעמד בעצמה, וכולם מופתעים מזה שעדיין יש לה מקום מגורים, היא באה לבקר אותו לפעמים. וזה פשוט מחזה קורע לב לראות את ג'יימס דקות ספורות אחרי שאמא שלו עוזבת מביקור, כן, היא מבקרת אותו לפעמים. הוא מאוד קשור אליה, וכשהיא הולכת… הוא מסתגר בתוך חדר, בוכה בשקט במשך שעות, לפעמים קורא לה, למרות שיודע שהיא לא תשמע. אני לא מאחלת לאף אחד בעולם, אפילו אם זה מישהו שאני ממש שונאת, לעבור את זה או לראות מחזה כזה.
אבל הקטע הגרוע בבית היתומים הוא הילדים הבוגרים. פשוט אין להם מעצורים. חיות. בהמות. זה מה שהם. הם מסוגלים לקרוע אחד לשני את הצורה מכל דבר קטן, יורדים אחד על השני, 'משתעשעים' בצורות מעצבנות, כמו לשים דברים מוזרים באוכל, או לנעול מישהו בתוך ארון, או להיטפל לאנשים כמוני למשך כל היום, להציק, לקלל את ההורים של מי שהם ניטפלים אליו, לגעת במי שהם נטפלים אליו מבלי שהוא יירשה, או לשפוך עליו אוכל או שתייה בהפתעה. סתם, כי לדעתם זה מצחיק. אולם עם הזמן הם הבינו שלהתעסק איתי זה לא הדבר הכי חכם לעשות, כי עם השנים התחזקתי…
ועכשיו בית ספר.
ומאיפה לי דעת שהילדים שם גם לא כאלו מפלצות?!
מחר אני אעמיד פני חולה, זה בטוח. אין מצב שאני הולכת לבית ספר. לפחות לא עד שאני אתרגל למקום שבו אני נמצאת ואוודא שכאן הכל בסדר ובטוח.