מאומצת~פרק 4

למחרת בבוקר קמתי באי רצון לצליל הדלת הנפתחת, זו הייתה אמילי. "בוקר אור, קאי, מוכנה ליום הראשון שלך בבית הספר?" שאלה אמילי, אני כתשובה השתעלתי. ואז שוב השתעלתי, ושוב. "וואו, את בסדר?" שאלה אמילי, "כן, נדמה לי…" עניתי בקול שהיה צרוד מהשיעולים. "טוב, קומי, תתלבשי, ותרדי למטבח.."
"פיטר בבית?" שאלתי, קולי עדיין צרוד, "לא, הוא בעבודה, ובעוד שעה גם אני אלך." ענתה אמילי ויצאה מהחדר. שכבתי במשך דקה נוספת על המיטה ואז הכרחתי את עצמי לקום על הרגליים, שהחלו לרעוד ברגע שיצאתי מהמיטה, כמו שאר גופי. גררתי את עצמי במדרגות וראיתי את ארבעת גורי הכלבים משחקים. מון רץ אלי מקשקש בזנבו, "לא עכשיו מון…" מלמלתי בקול צרוד מעט, "הכל בסדר?" שלאה אמילי, "כואב לי הראש, ו…"
"את חושבת שתוכלי ללכת לבית הספר?"
"לא…" החזקתי בראשי.
"ואני חושבת שאת יכולה." אמרה אמילי ומזגה מיץ תפוזים בכוס שהניחה מולי. "אבל…אבל אני חולה, את לא רואה?" שאלתי, איך היא יכולה לשלוח בן אדם חולה לבית הספר?!
"אני לא קונה את ההצגות האלה." אמרה אמילי, "אבל איך," כולם קונים את ההצגות שלי!!
"את חושבת שכשהייתי תלמידת בית ספר לא ניסתי תריקים בסגנון? כמו להעמיד פני חולה, למשל," אמרה אמילי כשהיא מדגישה את חמש המילים האחרונות. "אל תנסי לעשות תרגיל למאסטרית" אמרה אמילי, מגחכת, "את בטוחה שאת המאסטרית?" שאלתי בקול מאתגר, "כן. מה הלך לך בתיכנון? שיעולים, רעד, כאבי ראש, חום. ואיך תעשי ככה שיהיה לך חום? פשוט מאוד, תבקשי תה וכשאני לא אסתכל תניחי לשם את המדחום שנתתי לך כי חשבתי שאת חולה. אחרי שאני אראה שיש לך חום גבוה אתן לך להישאר בבית, וכדי שלא אשנה את דעתי, את תלכי, סליחה, תיגָרֵרי בגב כפוף עד הספה הקרובה ותיפלי עליה בדרמתיות. שיטה די פשוטה, השתמשתי בה בכיתה ו'." אמרה אמילי. "את באמת טובה" אמרתי בבוז. אחר כך לגמתי מהמיץ שלי. "את בטוחה שאני חייבת ללכת היום לבית הספר?" שאלתי, מנסה שוב את מזלי, ונותנת לקולי נימה דרמתית והשפלתי את מבטי, "כן, אני בטוחה." ענתה אמילי, "ואגב, דרמתיות זה לא הצד החזק שלך." הוסיפה והביאה לי כמה טוסטים עם גבינה. "באסה" מלמלתי, והתחלתי לאכול.
לאחר מכן עליתי לחדרי, כדי להתלבש ולהתארגן. לבשתי ג'ינס קרוע, נעלי ספורט, טי שורט פשוטה וסווטשרט לבן שהיה קצת גדול אלי. זה לא שבאמת אכפת לי מה אני לובשת..
לאחר מכן שמתי בתיק בית הספר החדש שלי את כל שניים עשר הספרים שאמילי ופיטר קנו בשבילי, אלו הם ספרי הלימוד של בית הספר, ולקחתי כמה מחברות. אלוהים, זה כל כך כבד.
שיצאתי אמילי כבר ישבה במכונית. "גם את יודעת לנהוג?" שאלתי, "כן" אמרה אמילי ואז נכנסתי למכונית עם התיק הכבד שלי. "הלוקר שלך נמצא בקומה הראשונה, זה הלוקר בפינה הכי נמוכה בצד שמאל, הקוד שלך הוא-30, 10, 3" אמרה אמילי כשנסענו. "30, 10, 3.." מלמלתי כשרשמתי את הקוד למנעול שבלוקר על היד שלי.
"טוב, הגענו, זהו בית הספר בו תלמדי. גדול, נכון?" אמרה אמילי ועצרה את המכונית, "ענק.." אמרתי כשהסתכלתי על הבניינים הלבדים הגדולים, מוקפים בגינות מטופחות, וכמובן בגדר גבוהה המקיפה את בית הספר. "את בכיתה ח'7, בבניין הזה שאני מצביעה עליו עכשיו, בהצלחה." אמרה אמילי ויצאתי מהמכונית כשאני גוררת את התיק הכבד שלי.
כשסוף סוף הגעתי לבניין שאמילי הצביעה עליו ונכנסתי למסדרון, ראיתי חבורה מוזרה-ספורטאי, פרינסס, ופריק. מה יש להם לעשות ביחד?
התעלמתי מהמראה המוזר והלכתי ללוקר הכי נמוך בפינה שמשמאל, כמו שאמילי הסבירה, פתחתי אותו, והכנסתי אליו את הספרים. "הי! את חדשה פה?" נשמע קול זר מאחורי, אני נשבעת, שאם הייתי יכולה לעשות את הצליל הזה שחתולים עושים כשהם נבהלים או כועסים, הייתי עושה.
הסתובבתי. זה היה הפריק ההוא, וליידו עמדו הפרינסס והספורטאי. אני נשבעת שהיה משהו מאוד מוכר בפריק. "כן" אמרתי ביובש וקמתי, "למה ככה?" שאלה הספורטאי, "איך?" שאלתי, "בעצבנות" ענתה הפרינסס בקול גבוה ומצלצל, "כי ככה." אמרתי בקול מעט עצבני, "ואני בכלל לא מדברת בעצבנות!" אמרתי מעוצבנת קצת יותר והלכתי למזכירות, שם נתנו לי את מערכת השעות שלי.
בצילצול נכנסתי לכיתה, שם עמד מורה, "שלום אני מר גרבר, המורה למדעים." אמר המורה בזמן שהתלמידים נכנסו לכיתה, "ואני קאי, התלמידה החדשה" אמרתי. כשכל התלמידים כבר ישבו במקומם, מר גרבר פקד על כולם להיות בשקט ואמר-"זוהי קאי, התלמידה החדשה. אנא קבלו אותה וכבדו אותה. את יכולה לשבת שם-" והצביע על אחד המקומות מאוחרה.
כשהתיישבתי במקום נאנחתי, "לא נכון…" אמרתי מבואסת.