מאומצת~פרק 6

"נו, אז מה החדשות?" שאלתי בחוסר סבלנות, "אני לא בטוחה איך תגיבי לזה…" אמרה אמילי ודאגה שוב חזרה לקולה, "למה לנחש? בואי תגידי ותראי את התגובה שלי." אמרתי, "טוב.." אמרה ומשכה את הזמן-כמה דקות ישבנו בשקט. "נו, די, מה?! את רוצה לשגע אותי?! תגידי כבר!" ציוותי, אני חייבת לדעת! זה בטח משהו גדול! אם כל כך קשה לה לומר את זה…
"מה את חושבת על אמא שלך?" שאלה אמילי, פתאום. "לא יודעת… אני אפילו לא מכירה אותה…" אמרתי בתמיהה, איך אמא שלי קשורה?!
"את רוצה להכיר?" היא שאלה, קולה רעד מעט. "מה זאת אומרת?" שאלתי, גופי החל לרעוד. "זאת אומרת ש…מצאנו את אמא שלך." היא אמרה, קולה היה חסר רגש ופניה חסרות הבעה. "למה?" זה כל מה שנותר לי לומר, אני כל כך מופתעת…וגם…אני לא יודעת אם בכלל אני מופתעת לטובה או לרעה… נדמה לי שאני אפילו קצת מפחדת… וזה משהו שלא קרה כבר שנים. חשדנית אני כן, אבל פחדנית אני ממש לא.
"חשבנו שתרצי להכיר אותה. אבל שלא יעלה לך שום רעיון לראש, אנחנו לא מתכוונים לנסות למסור אותך לה או משהו. את שייכת למשפחה שלנו עכשיו." אמרה והשפילה את מבטה. "איך קוראים לה בכלל?" שאלתי, אפילו את זה לא ידעתי. "אליזבת'. אליזבת' שראן." אמרה.

פשוט לא ידעתי מה ללבוש. לראשונה היה לי באמת אכפת מה אני לובשת. אלוהים, מה קורה לי?! ולמה אני לא מפסיקה לרעוד?! חיטטתי בבגדיי ולבסוף שלפתי גופיה שחורה וסקיני-ג'ינס קרוע. אני לא לובשת הרבה סקיני-ג'ינס, או טייץ, או מכנס צמוד. ואני בכללי לא טיפוס של אופנה. אבל הפעם… הפעם זה מקרה אחר. לאחר מכן נעלתי נעלי אולסטאר שחורות, ולבשתי את הצמיד היחד שהיה לי, צמיד ברזל די עבה, שהיה חרוט עליו "FOREVER".
"אני מוכנה." אמרתי ויצאתי מחדרי. "טוב," אמרה אמילי, "אנחנו יוצאות לפגוש את אליזבת' עכשיו, אני אתן לכן להיות לבדכן, בסדר?" שאלה אמילי, "כן," עניתי, ושתינו יצאנו מהבית.
בזמן שאמילי הסיעה אותנו למרכז העיר, הייתה שתיקה מעיקה. אווירה כבדה שררה. שתינו לא בדיוק ידענו איך להגיב למצב. אני עומדת לפגוש את אמא שלי. סוף סוף.

כשיצאנו מהמכונית הלכנו מעט ואז הגענו לרחוב שבו קבענו להיפגש. לאחר מכן אמילי הבחינה במישהי, "אליזבת'!" אמרה, ואז תפסתי בידה, "הו, שלום לך, אמילי." אמרה האישה שאמילי ראתה. שיערה הבלונדיני היה אסוף לקוקו גבוהה, על עיניה הכחולות איפור כבד. היא נעלה נעליים על עקבים גבוהים, והיה לה מחשוף די עמוק. כשהיא התקרבה הרגשתי גם בריח עישון שנדף ממנה.
והיא…ילדה…אותי?
"שלום גם לך, קאי, מתוקה." אמרה. כשהיא התקרבה אלי, הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ מרוב לחץ. פתאום שכחתי כל מה שרציתי לומר לה, ובכלל לא רציתי לעזוב את ידה של אמילי.
זאת אמא שלי. האישה הזאת. היא גם שונה ממני, אך גם מאוד דומה לי. השיער, תווי הפנים, לא…
אני לא מאמינה שאני פוגשת אותה. חיכיתי לפגישה הזאת, ועכשיו…עכשיו פשוט אין לי שמץ של מושג מה לעשות עם עצמי. דווקא כשסוף סוף זה קורה.
"טוב, קאי, אליזבת', אני אשאיר את שתיכן כאן לבד לשעה, אם תרצו לבלות ביחד עוד, שתיכן יודעות את המספר שלי." אמרה אמילי ולאחר שסוף סוף עזבתי את ידה נכנסה למכונית.
"אז קאי, את עכשיו בת…" "14." השלמתי. היא אפילו לא זוכרת מתי היא הולידה אותי.
"ו…לפני כמה זמן אמילי ובעלה לקחו אותך מבית היתומים?"
"לפני כמה ימים."
"בסך הכל? לפי איך שנראתן הייתי בטוחה שאת חייה איתם מגיל צעיר."
"הלוואי." אמרתי ביובש. "מה זאת אומרת?" אליזבת' לא הבינה. "את יודעת, מאז שהחלטת שאת לא רוצה אותי, הרבה משפחות לקחו והחזירו אותי." אמרתי, חסרת הבעה ונימה המביעה רגש כולשהו.
"וואו, אני ממש מצטערת בשבילך… זה בטח היה קשה לך. לא רציתי שככה זה יהיה…" אמרה בתמיהה, "אז איך רצית? ומה לעזאזל רצית? שאני אהיה מאושרת בבית היתומים?! יש בכלל אדם שמסוגל להיות מאושר בבית יתומים?!" התחלתי להתעצבן. "בבקשה, קאי, אל תכעסי…לא היו לי היכולות לגדל אותך, כמעט ואין לי כסף. ולצערי את המעט שיש לי אני משיגה בדרכים לא יפות במיוחד. אבל כשנכנסתי להריון, לא רציתי להרוג את התינוק שלי… ריציתי שלפחות יהיו לך חיים כולשהם…" אמרה, עצב וחרטה נשמעו בקולה. "כבר עדיף שהיית עושה הפלה והורגת אותי." אמרתי, מתעלמת מהרגשות שהיא מביעה. "בבקשה, קאי, אל תדברי ככה… בואי אני אנסה לשמח אותך, את רוצה שאני אקנה לך מתנה? בגד כולשהו?" "אני לא טיפוס של אופנה, לא ממש אוהבת בחירת בגדים והכל…" אמרתי ביובש, "אז מה את אוהבת?" "ספורט, במיוחד ריצה…" "ממש כמו אביך," אמרה, חלקית בהפתעה וחלקית בתמיהה.

"נו? איך היה?" שאלה אמילי כשנכסנו הבייתה. "אני…אני אספר אח," לא הצלחתי להשלים את המשפט. הבכי פשוט פרץ לו ולא הותיר לי ברירה אלא להיכנע לו. "קאי, זה," אמילי לא הספיקה לסיים את דבריה כי עליתי בריצה לחדרי ותרקתי את הדלת.
זאת הייתה אמא שלי.
ואני לא רוצה לפגוש אותה יותר.