מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 17

-אלכסנדר (אלכס) טורן-

אני נותן למים לנקות אותי, את החול והאבק שנדבקו לגופי ממתחת למדים העבים.
המים הקרירים מצננים אותי מהיום הארוך והמטורף שעבר עלי.
רעש היריות לא יוצאות מראשי, צרורות צרורות של יריות ממלאות את מוחי בכל רגע שעיניי נעצמות.
״אלכס?״ אני שומע קול מעומעם מעבר למים הזורמים מעלי, אני סוגר לאט את הברז הכסוף והמתקלף.
״אלכס״ הקול נשמע שוב, קולו של ג׳ונתן אחי הגדול והמוכר.
״רק רגע״ אני קורא בתגובה ויוצא מהמקלחת הקטנה להחריד, עוטף סביב פלג גופי התחתון מגבת ויוצא מחדרון הרחצה הפצפון.
״מה קורה?״ אני שואל את ג׳ון שעומד מולי, הוא לבוש במדים מלוכלכים ופניו מוכתמים באבקת שריפה שחורה.
הוא עדיין לא הספיק להתנקות אחרי הקרב הארוך שאירע הבוקר.
״אני כל כך שמח שאתה בסדר!״ הוא מחבק אותי חזק וטופח על שכמי, אני מחזיר לחיבוקו המגונן.
״רק בזכותך!״ אני משיב לעברו, וטופח על כתפו החסונה.
הוא עדיין נושא בנשק הגדול שלו, נשק צלפים ארוך שנראה שהוא לא הולך לאף מקום בלעדיו.
אני מסתכל עליו, לעיניו החומות בורקות ומחייך.
״מה?״ הוא שואל לאחר רגע, מבט מבולבל על פניו.
אני לא יודע איך לומר…
״אני מכיר אותך ג׳ונתן ואני לא יודע אילו עסקות חשאיות עשית עם אלוהים…״ אני מגחך בשקט, הוא מביט לעברי, לתוך עיניי ואני יודע שהוא רואה תחת כל המסכות שמכסות אותי.
״אבל אני חייב לומר לך, גם לי הוא הבטיח כמה דברים״ אני אומר לו בחיוך, חיוך קל החושף טור שינים לבנות וישרות. 
״אם אתה תמות…ואני אחיה״ אני מתחיל לומר, הוא ישר מתכוון למחות אבל אני עוצר אותו בהנפת יד קטנה.
״לא יישאר לי כלום, אין אף-אחד אחר שאני אוהב״ אני אומר לו בגבות מורמות ובנימה קלה של כאב.
״אצלך המצב שונה, המשפחה שלך צריכה אותך,אתה חייב לחיות, למענם״ אני אומר לו בלב כבד.
הוא פה בגללי, הוא מסכן את חייו רק בגללי.
״ומה איתך?״ הוא שואל לפתע, תופס אותי לגמרי לא מוכן.
מה איתי?
״אף אחד לא זקוק לי…״ אני אומר כעבור רגע קל של מחשבה, אף אחד לא מחכה לי.
״אני זקוק לך!״ הוא אומר בכיווץ גבות, רואים על פניו עד כמה הוא כועס שבכלל העזתי לומר את הדברים האלה.
״קדימה ג׳ונתן, לך תתנקה״ אני אומר לו באנחה קלה, מסיט את מבטי ממנו ופונה אל ארון המתכת הצר.
לוקח מהמדפים התחתונים השייכים לי בוקסר שחור ומכנס מדים נקי.
״אני חושב שהמים מהמקלחת הציפו לך את המוח״ אמר בהנדת ראש וגיחוך קל, הוא מסרב להאמין לדבריי.
״לך לעזאזל ג׳ון״ אני צוחק בקול רם ומניד את ראשי.
״כבר הייתי שם…״ הוא אומר ופורע את שערי החום בידו הגדולה, יוצא מחדרי הקטן ונעלם מאחורי דלת העץ הכהה.

____________

-ג׳ונתן (ג׳ון) טורן-

אני מסתכל על כולם מבעד לכוונת שלי ומכוון תוך כדי את רמת הדיוק והפוקוס שלה, הם יושבים כל החיילים מסביב מדורה ענקית שאין לי מושג מי אירגן.
הם יושבים שמה עם גיטרות, שרים שירי צבא מפגרים ומחייכים חיוכים מזויפים.
הם מעמידים פנים שהכל בסדר, שעכשיו זה חמש הדקות שלנו לאושר, כאילו לא נצטרך מחר לקום עם השחר ולצאת לקרב על האדמה הקשה עליה אנחנו נמצאים.
מחר בבוקר עם שחר זה הולך לקרות…
אני מסתכל מבעד לכוונת, ראיית הלילה פועלת ומבעדה הכל נראה בגוון חזק של ירוק.
״ג׳ונתן בבקשה תגיד לי שאתה לא מתכוון להישאר פה ולשחק עם הנשק שלך בזמן שכולם נמצאים שמה?״ אני שומע לפתע את קולו של פול מהדהד מעלי.
אני מרים את מבטי אליו מהנשק הגדול שלי.
״אתה יודע עד כמה אני אוהב לשחק איתו״ אמרתי בצניות ובחיוך קל על פניי האטומות.
״קדימה, קצת מורל, אתה לא יכול להתחבא מאחורי הכוונת שלך כל הזמן״ הוא מושיט אלי את ידו בתקווה שאני אתפוס בה ואקום.
״אם לא הייתי מאחורי הכוונת כל הזמן, המדורה הזאת לא הייתה מתקיימת״ אני מסכים לעצמי להתגאות והחיוך המלא בצניות ובוז שעולה על פניו שווה הכל.
״תעשה לי טובה, אם לא המיומנות הזריזה שלי ללחוץ על הכפתור המפעיל את מכשיר הקשר, שנינו לא היינו פה״ הוא צוחק ומקרב אלי את ידו עוד יותר.
אני נאנח בשקט, ביני לבין עצמי ולבסוף שולח את ידי ונעזר בידו הגדולה כדי לקום.
את הנשק הגדול אני מרים מעל האדמה הקשה ותולה אותו בחזרה על כתפי.
אסור לי לעזוב את הנשק הזה, אני מחויב לסחוב אותו איתי לכל מקום אליו אני הולך.
פרוטוקולים מזויינים.
אני עוקב אחרי פול אל עבר המדורה, מתיישב ליד כל החיילים על האדמה הקשה.
זה לא מה שמפריע לנו, לשבת על הרצפה, בזמן האימונים שלנו אל היחידות שבהם אנחנו נמצאים עברנו דברים הרבה יותר קשים…
שקט השתלט סביב המדורה לאט לאט, קולות השירה והזמרה, הצחוקים והשטויות התחילו לדעוך לאט לאט, עד ששקט שרר מסביב.
״אני בטוח שכולם כאן מכירים את סמל ג׳ונתן טורן?״ אני שומע לפתע את קולו של פול כורע את השקט השורר שרק להבות המדורה מפרות אותה.
״פול סתום את הפה״ אני מסנן לעברו בכעס, אני לא רוצה שום נאום תודה, זה לא מה שיעזור לי לישון בלילה.
הוא מתחיל לנאום ואני מיד קם ממקומי והולך, הוא לא עוצר ובא אחריי, אף אחד לא מסתכל או מתייחס.
אני פשוט עוזב את המדורה הגדולה.
עושה את דרכי אל מבנה החדרים הקטן ופונה אל מסדרון המפקדים, נכנס אל חדרי שנמצא ראשון מצד ימין.
החדר שקט, אין לי שותף, רק מיטת אחת וארון מתכת אחד.
ועל השידה שלצד המיטה הגרועה, נחה תמונה ממוסגרת ומבריקה.
אני מניח את הנשק הגדול שלי על הרצפה, דוחף אותו בעדינות יתרה אל מתחת למיטה הנמוכה.
אני מתיישב על המיטה הלא כל כך רכה, מסתכל על התמונה הממוסגרת שממלאת את ליבי בכל כך הרבה געגועים.
תמונה של רוז ושל מיילי, תמונה שצילמתי יום לפני שחזרתי בחזרה למלחמה.
אני מוציא פלאפון קטן מהמגירה הראשונה בשידה, פלאפון שממנו אפשר לעשות שיחות בחזרה לארצות הברית.
אני מחייג את המספר המוכר של טלפון הבית שלנו, צפצופים שקטים קורעים את הדממה.
ולאחר כמה צפצופים אחדים אני שומע את קולה…
-״ג׳ונתן!״ קולה כל כך מלא אושר, שמחה ואני לא יכול שלא לחייך למשמע קולה.
-״אהובתי…״ אני אומר בחזרה, אפשר לשמוע גם מאצלי את החיוך שבקולי.
-״אני כל כך שמחה לשמוע את הקול שלך, אני לא מפסיקה להתגעגע״ היא אומרת בנימת קול כבדה, למרות שעברו רק כמה ימים ספורים מאז שעזבתי זה מרגיש כאילו שנים עברו מאז שראיתי אותם לאחרונה.
-״רק עוד מספר שבועות, המשימה תסתיים ואז יזרקו אותי לאיזה שהוא בסיס עד שאני יסיים את תקופת השירות הקצרה אליה התחייבתי״ אני אומר בשקט ונאנח, קול אנחה שקט שרק אני יכול לשמוע את קולי.
התחייבתי לחצי שנה, חצי שנה שבא אני לא יהיה איתה.
-״זה כל כך קשה, אני לא יודעת איך להכיל את זה״ היא מלמלת בבכי לאחר רגע, ליבי נקרע בתוך בית החזה שלי.
-״אל תחשבי על זה, פשוט תדמייני שאני נמצא ביום עבודה ארוך ומייגע״ אני מנסה לנחמה, אבל אין לי מושג בעצם איך לעשות זאת.
-״למעשה רוזלינדה, יש לי משהו לומר לך״ אני אומר כעבור רגע קל…
מחר אנחנו יוצאים עם השחר, לתפוס את המנוול שרצח כמעט עשרים חיילי מארינס בחודש שעבר.
-״ג׳ונתן הכל בסדר?״ אני שומע את קולה החושש מהבעד השני של הקו שואל.
-״רוז, תקשיבי לי…״ אני אומר לה בשקט, בקול רציני וכבד. 
-״משהו עומד להתרחש, אם לא תשמעי ממני תוך 24 שעות…״ אני בולע את רוקי לאט אבל הגוש שבגרוני מסרב להיעלם.
-״אני רוצה שתקחי את מיילי ותמשיכי הלאה… את מבינה?״ היא חייבת לדעת את זה, שאם משהו יקרה לי מחר…
-״את מבינה מה שאני אומר לך?״ אני שואל ומנסה בכל כוחי להחניק את הדמעות שרוצות לפרוץ מעיניי.
-״לא, אני לא יכולה לעשות את זה, ג׳ון, אני לא יכולה״ אני שומע אותה אומרת בתגובה לאחר רגע קל.
-״יש לנו תינוקת, ילדה קטנה״ היא אומרת לאט ואפשר לשים לב שגם היא מנסה לעצור בעדה מלבכות. 
-״היא תצטרך את אביה, תסיים את מה שאתה עושה ואז אתה חייב לחזור אליה הביתה, אתה מוכרח לחזור הביתה אלינו״ היא נשברת בשקט בינה לבין עצמה, חושבת שאני לא שם לב לרעד שבקולה. 
-״אני אוהב אותך, רוזלינדה״ אני עונה לה בשקט, קול לחישה שמפר את הדממה הסובבת אותי. 
-״אל תעשה את זה״ היא אומרת ואני לא מבין למה היא מתכוונת. 
-״מה?״ אני שואל אותה מבולבל, לא מבין את הכוונה שבדבריה.  
-״הדרך שבה עשית את זה, זה כמו פרידה, תגיד משהו אחר״ היא פוקדת עלי, קולה השבור גורם לנשמתי המצולקת לקבל עוד שריטה. 
-״תני למיילי נשיקה ממני״ אני אומר לה לבסוף. 
-״בסדר״ קולה עונה לי מהבעד השני של הקו ועוד לפני שאני מספיק לומר משהו נוסף… השיחה מתנתקת.
לעזאזל.
מחר עם שחר, המשימה תסתיים.